פסק דין בתיק תיק צבאי 68/12

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי ז"י שניתן בתיק זי/69/12 (סא"ל נועה זומר - סגנית הנשיא ; סרן פאינה חורושבסקי - שופטת ; סרן רונן כהן - שופט) בתאריך 18/06/12. ערעור התביעה (קולת העונש) נדחה.

פ ס ק - ד י ן

1.                  המשיב, רב"ט א.מ., הורשע בבית הדין המחוזי, על פי הודאתו, בעבירה של התעללות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 65(א) ו-(ג) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 ובעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א)לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית הדין קמא הטיל על המשיב חמישה חודשים וחצי מאסר לריצוי בפועל, עונשי מאסר מותנים, הורדה לדרגת טוראי ופיצויים למתלונן. התביעה משיגה על קולת עונש המאסר לריצוי בפועל שנגזר על המשיב.

2.                  העובדות שבבסיס ההרשעה הובאו בגזר דינה של הערכאה  קמא:

"... ביום 25 או 26 ליולי 2011, ביקש טור' א.ה. ( להלן: המתלונן) מן הנמצאים באחד מחדרי המגורים בבסיס, ובכללם הנאשם, לסייע לו למרוח קרם על גבו, לאחר ששב מן הבריכה בבסיס כשהוא סובל מכוויות שמש בגבו. הנאשם נענה לבקשה, והחל במריחת הקרם על גבו של המתלונן, באמצעות ידו הימנית, כשהיא עטויה בניילון המשמש למסמכים. במהלך מריחת הקרם על גבו של המתלונן, הכניס הנאשם את ידו מתחת לתחתוניו של הלה, והחדיר שתי אצבעות לפי הטבעת שלו, לעומק של כ-4 ס"מ (וכפי שתיאר הנאשם בחקירתו, החדיר את האצבעות עד לאמצען) ולמשך מספר שניות. לאחר מכן, הוציא הנאשם את אצבעותיו מפי הטבעת של המתלונן, וזקר את אצבעותיו מעלה. למראה הדברים, הנאשם והחיילים שחזו באירוע פרצו בצחוק, והמתלונן עזב את המקום. לא נגרם לו נזק רפואי כתוצאה מן המעשה, למעט כאבים עד ליום המחרת.    

            למחרת, פנה הנאשם למתלונן, והציע למסור לידיו סכום כסף, או לסייע לו בדרך אחרת, על מנת שלא יגיש תלונה אודות האירוע. המתלונן מסר לנאשם, באמצעות חייל אחר, 'כי הוא יבקש 1,000 שקלים', והנאשם השיב ש'הוא יכול לשכוח מזה'. בחקירתו, ציין המתלונן כי אם היה מקבל את סכום הכסף, 'הוא חושב שלא היה מגיש תלונה'".

3.      יצויין כי לכתחילה יוחסה למשיב, חלף עבירת ההתעללות, עבירה של מעשה סדום שלא בהסכמה חופשית. עובר להודאתו של המשיב באשמות, תוקן כתב האישום.

4.       בפני בית הדין המחוזי באו נסיבותיו האישיות של המשיב- הוא משרת בצה"ל מזה כשנתיים, כאורז אפסניה מוצנחת. לחובתו עבירות משמעת, אם כי מפקדו ציין כי תפקודו של המשיב טוב מאוד והוא בולט בביצוע משימותיו, גם לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים. אימו של המשיב משתכרת בדוחק והוא מסייע בסופי השבוע בפרנסת המשפחה. בחקירתו מסר המשיב כי עשה את המעשה "לשם צחוק". בדבריו בסיום המשפט בבית הדין המחוזי ציין כי "לא חשב מה הוא עושה ולאן זה יגיע" וכי אם היה חושב עוד מעט על הדברים "לא היה מגיע למצב הזה".

5.      בית הדין קמא עמד על כך שהמשיב מעל באמונו של המתלונן ורמס את כבודו, לעיני אחרים וכן על הכאב הפיזי שליווה את המתלונן בעקבות מעשי המשיב. בית הדין סבור היה, שלא כהשקפת ההגנה, כי "ההתעללות בה הורשע הנאשם איננה עבירת אלימות בעלת מספר היבטים, שרק אחד מהם מיני, כטענת הסנגור. כל כולה של העבירה הוא אותו מעשה בעל הקשר מיני...". בית הדין ציין כי בעבירה מסוג מעשה מגונה די בכוונת ביזוי על רקע מיני ואין נדרשת כוונה מינית דווקא.

6.      בית הדין קמא קבע כי הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, כשיקול לקביעת מתחם העונש ההולם (בהתאם לסעיף 40ג לחוק העונשין) הוא ערך השמירה על כבוד המתלונן וצנעת גופו, בצד ערך הרעות בין חיילים. הוסיף בית הדין קמא כי בהקשר של "מדיניות הענישה הנהוגה", יקשה למצוא מקרה דומה מן השנים האחרונות וגם אם יבחן בראי של עבירת אלימות, כהשקפת ההגנה, מצביעה הפסיקה על הצורך בהחמרה.

7.      בית הדין המחוזי עמד גם על החומרה שבעבירת ההדחה בחקירה שעבר המשיב. לגישתו, עצם היוזמה לשלם למתלונן כדי שלא יתלונן, מלמדת על תחושת אשם, עקב הפסול שבמעשה.

8.      מנגד, ציין בית הדין קמא את הודאתו באשמה של המשיב, שחסכה את הצורך בהעדת המתלונן ויש בה משום נטילת אחריות על המעשים. הודאה כזו צריכה להביא, לגישת בית הדין, להקלה בעונש. בית הדין המחוזי ציין כי התחשב גם בנסיבותיו האישיות של המשיב ובחוות דעתו הטובה של מפקדו. עוד ציין בית הדין כי שקל גם את העובדה כי כתב האישום תוקן באופן שלא יחס למשיב עבירת מין. לפיכך, גזר בית הדין קמא על המשיב עונשים כמפורט לעיל.

9.      התביעה סבורה כי עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המשיב "נוטה לקולא באופן משמעותי, בנסיבות העניין". התביעה הצבאית עמדה בערעורה על מידת ההשפלה והביזוי שנגרמו למתלונן ממעשיו של המשיב. מעשיו של המשיב מכוערים ומבישים ובעלי חומרה "קיצונית וזועקת...וראויים לענישה משמעותית שעיקר ביטויה במאסר בפועל מכביד".

10.  אכן, מעשיו של המשיב מעוררים שאט נפש. הוא פגע בשלמות גופו, בצנעתו ובכבודו של המתלונן, בפני אחרים. המתלונן הושפל ובוזה ברבים, באופן שיש לו גם היבטים מיניים. מעשים כגון אלה מקומם לא יכירם כלל, וביתר שאת בין חיילים, בתוככי בסיס צבאי. גם לפרק השני במעשיו האסורים של המשיב- ההדחה בחקירה- היבטים מחמירים וכקביעת בית הדין המחוזי, יש בניסיונו להביא את המתלונן שלא להתלונן כדי ללמד על כך שהבין כי הוא עשה מעשה פסול בתכלית.

11.   הערכים החברתיים שנפגעו מן העבירות שעבר המשיב הם הפגיעה בכבודו, בצנעת גופו ושלמות גופו של הזולת, ערך הרעות שבין חיילים והצורך בבירור האמת בחקירה פלילית. אכן, יקשה במקרה דנן לעמוד על מדיניות הענישה הנהוגה, שכן מדובר באירוע שאינו תדיר. הוא אינו מעשה שכוונתו מינית במובהק ועל אף שכרוכה בו אלימות, אין האלימות ההיבט הדומיננטי. עיקר הפסול כאן הוא בהשפלת המתלונן, באופן נלוז וקשה ולעיני חבריו. אין ספק כי ענישה ראויה למעשים כאלה צריכה להימדד בחודשי מאסר לא מעטים.

12.  סברנו כי בנסיבותיהן של העבירות, ובשים לב להודייתו של המשיב באשמה ולחוות הדעת החיובית על תפקודו, עונש מאסר בן חמישה חודשים וחצי (שלצידו עונשי מאסר מותנים על עבירות אלימות, הדחה בחקירה ועבירות מין, הורדה בדרגה ופיצויים למתלונן) אינו חורג ממתחם העונש הראוי ואינו מצדיק, על כן, את התערבותנו.