פסק-דין בתיק תא 3231/97

ההליך

1.      מדובר בתביעה לתשלום כספי בעילות נזיקיות ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט בגין רווחי המשחטה העירונית באשקלון.

העובדות המוסכמות

2.      במהלך שנת 1985 פרסמה עיריית אשקלון (להלן: "העירייה") מכרז מס' 151/85 למתן זיכיון להפעלת המשחטה העירונית באשקלון, שהוקמה בשנת 1979 ותופעלה עד לפרסום המכרז על ידי הנתבעת 1 (להלן: "המועצה הדתית") באמצעות עובדים מטעמה.

3.      במכרז זכתה שותפות "האחים מכלוף" וביניהם התובע, וביום 11.3.86 נחתם בין עיריית אשקלון לשותפות הסכם (להלן: "ההסכם").

4.      במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי הזיכיון יינתן למפעיל לתקופה של 5 שנים מיום 1.4.86, בכפוף לכך ששנת ההפעלה הראשונה תהיה שנת ניסיון (סעיף 4 להסכם), כי בכפוף לשביעות רצון העירייה, לפי שיקול דעתה הבלעדי, תינתן למפעיל אופציה להפעיל את המשחטה ל-5 שנים נוספות (סעיף 5 להסכם), כי המפעיל יאפשר לעובדי המועצה להמשיך בעבודתם במשחטה בתנאי ההסכם (סעיף 15) וכי תנאי יסוד להפעלת המשחטה הוא שביעות רצון המועצה הדתית מהפעלת המשחטה מבחינה הלכתית (סעיף 33).

5.      לאחר שזכו במכרז ונחתם ההסכם עם העירייה, פנו האחים מכלוף למועצה שהחזיקה במשחטה בבקשה שזו תעבור לניהולם, אך יו"ר המועצה הדתית סרב למסור את המשחטה לאחים בשל פגמים בכשרות, שנתגלו בעסק לממכר בשר, שהופעל על ידי שניים מבעלי אותה שותפות, מכלוף חיים ומכלוף בכור. טענת המועצה הייתה כי לא ניתן להפקיד בידי השותפות, שלא הצליחה לשמור על כשרות עסק לממכר בשר, את האחריות לשחיטת העופות בעיר אשקלון.

6.      בהתאם לכך הוחזקה המשחטה ותופעלה על ידי המועצה עד ליום 15.2.91 ולא הועברה לשותפות בניגוד להסכם.

7.      לאחר שניסיונות פשרה לא הועילו, פנו "האחים מכלוף" בעתירה לבג"ץ (בג"ץ 833/87), על מנת שייתן צו עשה, המורה לעירייה, למועצה הדתית ולרבנות למסור את המשחטה לניהולם לפי ההסכם. בדיון בבג"ץ מיום 5.7.88 המליצו השופטים לצדדים להסדיר את המחלוקת ביניהם, ההמלצה התקבלה על ידי הצדדים והעתירה נמחקה בהסכמה.

8.      בהתאם להמלצת בג"ץ הגישה שותפות "האחים מכלוף" ערעור למועצת הרבנות הראשית בישראל. ביום 18.7.88 דחתה הרבנות הראשית את הערעור ואישרה את החלטת הרבנות אשקלון שלא ליתן תעודת כשרות להפעלת המשחטה לשותפות.

9.      על כן פנתה השותפות שנית לבג"ץ (בג"ץ 509/88), שם נפסק ביום 2.10.90, כי על פי תנאי המכרז, אם תימסר הפעלת המשחטה לפלוני והוא לא יפעילה לשביעות רצון המועצה, גם אז מוטלת על העירייה החובה להתרות בו לתקן את הטעון תיקון קודם שתבוא לבטל את החוזה עמו, ורק אם יכלו כל הקיצין והמפעיל לא יתקן את שיידרש ממנו, תוכל העירייה לבטל את ההסכם, דבר שלא נעשה. כמו כן נפסק, כי העלאת נימוקים הלכתיים, השונים אלה מאלה בכל פעם מחדש, עשויה לעורר תמיהה בדבר מידת מהימנותם של הנימוקים שהועלו, וכי מבין שיטי הראיות מבצבץ גם החשש לקיום נימוקי סרק, כאשר למעשה מבקשת המועצה להחזיק במשחטה ולהפעילה, כיוון שרווח כספי ממשי מופק מכך. מכיוון שהתובע לא נתפס מעולם כמי שהפר הוראות בענייני כשרות והנימוק האחרון לסירוב ליתן תעודת כשרות לשותפות התייחס לאחים בכור וחיים מכלוף, ממילא לא עלה כל נימוק, מדוע לא ליתן לתובע תעודת כשרות. נוכח הסכמת העותרים הוחלט באותו בג"ץ, שהעותר 3 בלבד, הוא התובע בענייננו, יהיה זכאי לביצוע חוזה המכרז, תוך שלעותרים האחרים לא תהיה כל התערבות במשחטה.

10.      בעקבות פסיקת בג"ץ נחתם ביום 14.2.91 הסכם חדש בין העירייה לבין התובע (להלן: "ההסכם החדש" או "ההסכם השני"), שהוראותיו היו כמעט זהות להוראות ההסכם הראשון, לרבות הפעלת המשחטה למשך 5 שנים, כאשר שנת ההפעלה הראשונה תהיה שנת ניסיון, ובכפוף לשביעות רצונה של העירייה תעניק לתובע אופציה להאריך את הזיכיון ל-5 שנים נוספות. בשונה מההסכם הראשון, מסרה העירייה לתובע, בהסכמת המועצה, גם את הפעלת המשחטה הקמעונאית (בנוסף לזו הסיטונאית), שיועדה לצרכנים פרטיים, לתקופת ניסיון של שנה, שלאחריה בכפיפות לשביעות רצונן של העירייה והמועצה, יחודש ההסכם מדי שנה עד תום תקופת הזיכיון. התובע התחייב בהסכם החדש שלשותפות, לבכור או לחיים מכלוף לא תהיה נגיעה למשחטה, התחייב לשלם למועצה 15% על המשכורת ברוטו לכיסוי הוצאות המועצה עבור ניהול ענייני העובדים (סעיף 15(ב)(5) להסכם החדש) וכן ויתר על זכות התביעה של נזקיו נגד העירייה בלבד (סעיף 35).

11.      הפעלת המשחטה נמסרה לתובע ביום 15.2.91 והוחזקה על ידיו עד ינואר 1996, אז נסגרה המשחטה לבקשת התובע ובהסכמת הצדדים.

טענות התובע

א.   השנים 86-91

12.      לטענת התובע, הנתבעות נמנעו ממסירת המשחטה לידיו עד יום 15.2.91 בניגוד להסכם הראשון שנחתם בין העירייה לבין "האחים מכלוף", וזאת בשל שיקולים כלכליים גרידא, ולא מטעמים הלכתיים. בעניין זה נסמך התובע על דו"ח ביקורת למשחטה של מבקר העירייה לשנת 87-88, שממנו עלה שבשנה זו גבתה המועצה מפרטים וסוחרים עבור שחיטה כ-422,000 ש"ח (422,051 ש"ח לפי דו"ח מבקר העירייה ו-422,052 ש"ח לפי דו"ח בוזגלו, יו"ר המועצה דאז), כאשר חלק מהתקבולים שהתקבלו או צריכים היו להתקבל לא הגיעו לקופת המועצה. כמו כן נסמך התובע על תצהיר מטעם יו"ר המועצה הדתית שהוגש בבג"ץ 509/88, שלפי סעיף 7(א) בו עלה מדו"ח הוצאות והכנסות המשחטה שהמשחטה מרוויחה 50% נטו, והיא המקור העיקרי לתקציב המועצה. לפיכך ולפי חישובים שערך, טען התובע כי במועדים 4/86-3/87 עמדו רווחי המשחטה (ההכנסות לפי הדו"חות בניכוי הוצאות שהעריך) ע"ס 164,910 ש"ח, וכי במועדים 4/87-3/88 עמדו רווחי המשחטה ע"ס 185,257 ש"ח.

13.      לעניין הטעמים ההלכתיים של הנתבעות לאי מסירת המשחטה לתובע, נסמך התובע על פסק הדין בבג"ץ 509/88, לפיו עלה חשש כי נימוקי הנתבעות הם נימוקי סרק וכי המועצה ביקשה להחזיק במשחטה ולהפעילה, כיוון שרווח כספי ממשי הופק מכך.

14.      על כן ביקש התובע מבית המשפט לקבוע, כי אחזקת המועצה במשחטה בשנים 86-91 הייתה בניגוד לחוזה שנחתם בין "האחים מכלוף" לבין העירייה, ביודעין ובניגוד לדין, ולפצותו לפי רווחיו, לו היה מפעיל את המשחטה בשנים אלו ו/או לפי רווחי הנתבעות שהושגו שלא כדין. התובע טען כי הסעד הוא נזיקי, דהיינו נזק ממון בעוולות של גרם הפרת חוזה ורשלנות, שמאפשר לתובע לתבוע את מניעת הרווח שנמנעה ממנו, בסך של 5,779,436 ש"ח ו/או הסעד הוא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, של השבה במשקפיו של המתעשר שלא כדין, דהיינו השבה של רווחי המועצה בשנים 86-91 בסך של 7,185,042 ש"ח לפי חישובים מפורטים שערך.