פסק-דין בתיק ת.פ. 4157/02 - פסקדין

לאחר שהסתיימה פרשת התביעה ונאשם 1 טען "אין להשיב לאשמה", נערך הסדר טיעון שבמסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן שבו מיוחסת לנאשמים עבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין. הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן. התביעה ביקשה שנאשמים 1-3 יורשעו. ההגנה ביקשה שנאשמים 1-3 לא יורשעו. אשר לנאשם 4, התביעה הסכימה שהוא לא יורשע (כל ההדגשות שבפסק הדין הן שלי - ג'נ').

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים,עיינתי בתסקירי שירות המבחן,בפרוטוקול ובמסמכים ועל רקע היבטי המשפט בסוגיה, אני מחליט שהנאשמים לא יורשעו, ויבצעו עבודת של"צ. אלה נימוקיי:  

שקלתי לנאשמים לחומרא ו"בעד" הרשעתם :

1. עצם העבירה שביצעו, נסיבות ביצועה ותוצאותיה- לפי עובדות כתב האישום המתוקן במ/1 שבו הודו הנאשמים (תמצית העיקר): הנאשמים עבדו במכון התקנים. נאשם 1 היה אחראי על המעבדה לבדיקת סירי לחץ וארוסולים; נאשם 2 היה ראש ענף מיכלי לחץ; נאשם 3 היה ראש המעבדה למכניקה; נאשם 4 היה מהנדס הבטיחות של המכון. ביום 1.12.99 עבד רועי הירשמן (להלן - הנפגע) במעבדה. הנפגע העמיד סיר לחץ מלא על הכיריים והבעיר תחתיו אש. במקביל,רוקן הנפגע מיכל ארוסול שבו דאודורנט לתוך כיור במעבדה הסמוך לכיריים כדי לשוקלו. בעקבות ריקון הארוסול במעבדה, הוצת הגז ע"י האש שדלקה בכיריים, וגרם לפיצוץ במעבדה. לנפגע נגרמו כויות בדרגה שניה בפניו, צווארו וכפות ידיו והוא אושפז בבית חולים ל-16 ימי אשפוז וטיפול, ולמעבדה ולציוד שבה נגרם נזק רב. המעשים או המחדלים של הנאשמים שנגרמו בהם החבלות לנפגע והנזק הרב לרכוש, הם כדלקמן: הם לא בדקו את אופן העבודה במעבדה, יצרו או לא וידאו שהעבודה מבוצעת באופן שאינו מסכן אחרים, נמנעו מלספק ציוד מגן ומלהתקין מכשיר התרעה על קיומו של ריכוז גבוה של גז ולא הכניסו לנהלי הבטיחות הכתובים, נוהל ברור לגבי ניקוב ארוסולים. הנאשמים ביצעו עבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין.    

מתוך העובדות דלעיל, יצויין הנזק שנגרם: פגיעות בגופו של הנפגע ונזק רב במעבדה. 

2. מתוך טיעון התביעה (תמצית העיקר): מחדלי הנאשמים הם שגרמו לפגיעתו הקשה של הנפגע ולנזק רב למעבדה. מחדלי הנאשמים בוצעו במכון התקנים שהוא שאמור לשמור על בטיחות ועל בדיקת מוצרים. הרשעה עלולה לפגוע בנאשמים והיא אכן כתם, אך הכלל הוא שנאשם יורשע. מבחני הילכות רומנו וכתב לא התקיימו. הנאשמים אינם זקוקים לשיקום. פגיעה בקידומם של הנאשמים איננה פגיעה חמורה בשיקומם. איש מהנאשמים לא יפוטר אם יורשע. בעקבות הארוע הנאשמים שינו נהלים ושיפרו בטיחות. הנאשמים אמנם הודו, אך ניהלו את המשפט עד תום פרשת התביעה. בתסקירים לא צויינה שום נסיבה מיוחדת מדוע שהנאשמים לא יורשעו. נאשם 1 - יש חשש ערטילאי בלבד לפגיעה בקידום. הוא היה אחראי על המעבדה שבה ארע הפיצוץ. נאשם 2 - יש חשש בלבד לפגיעה עתידית בקידום. הוא היה אחראי על נהלי הבדיקה במעבדה. נאשם 3 - אין נסיבות מיוחדות שמצדיקות אי הרשעה, ולא תגרם לו פגיעה כלשהי אם יורשע. נאשם 4 - התביעה מסכימה שלא יורשע. בית המשפט מופקד על הראיה הכוללת ושיקולי שירות המבחן הם רק חלק מהשיקולים. הנאשמים היו צריכים לצפות מראש את התרשלותו של הנפגע, מה גם שהם יצרו את נוהל העבודה שגרם לפיצוץ במעבדה, והתרשלו כפי שפורטו הדברים בכתב האישום המתוקן.  

על אף השיקולים לחומרא ששקלתי כאמור לעיל, הרי שלאור השיקולים, הנתונים והמידע לקולא שיפורטו להלן, הנאשמים לא יורשעו:

שקלתי לנאשמים לקולא ו"בעד" אי הרשעתם :

1. אין לנאשמים עבר פלילי או תיקים פתוחים נוספים.

2. בכתב האישום המקורי יוחסה לנאשמים עבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין - עבירה מסוג עוון שעונש המאסר בצידה הוא עד 3 שנים; ואילו בכתב האישום המתוקן רשומה עבירה קלה יחסית לעבירה המקורית, ובכלל, של חבלה ברשלנות שבצידה עד שנה מאסר. סוג העבירהנשוא כתב האישום המתוקן, מאפשר איפוא לוותר בנסיבות המקרה שבתיק זה על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים [ע"פ 2083/96 כתב, פ"ד נב (3) 337 (להלן-פרשת כתב), בעמ' 342 מול האותיות ג'-ד'].

3. תיקון כתב האישום לרבות להוראת החיקוק הפחות חמורה, נעשה לאחר סיום פרשת התביעה,וכפועל יוצא הימנה. לא היה זה איפוא ניהול סרק של המשפט מבחינת הנאשמים.

4. לכאורה, היתה רשלנות תורמת נכבדה מצד הנפגע - הסניגורים טענו לרשלנות מצד הנפגע בארוע. התביעה לא הכחישה זאת במפורש אלא טענה, בין השאר, שהנאשמים היו צריכים לצפות שהנאשם יתרשל (בעמ' 260 לפר'). הן התיאור שבכתב האישום עצמו והן דברים שאמר הנפגע עצמו- עד תביעה מס' 5,רועי הרשמן-בעדותו בבית המשפט, מלמדים, לכאורה, על רשלנות תורמת נכבדה מצד הנפגע להיווצרות הארוע ולתוצאותיו. כשהדברים באים מפי עד התביעה המרכזיו"לטובת"הנאשמים, אשקול אותם במסגרת פסק דין זה. ואלה הדברים מתוך כתב האישום המתוקן ושהנפגע העיד בבית המשפט, בהקשר זה:

4.1. הנפגע הבעיר אש מתחת לסיר לחץ במעבדה ובמקביל הוא רוקן מיכל ארוסוללכיור שסמוך לכיריים שבהם הבעיר אש כאמור. בנסיבות אלה הוצת הגז ונגרם הפיצוץ במעבדה [ס' 4(ב)-(ג) ו-5(א) לכתב האישום המתוקן]. עצם התנהלות כזו מצד הנפגע, אומרת דרשני.

4.2 . הנפגע לא היה הדיוט בתחום וגם לא במעבדה- בתקופה הרלבנטית לארוע הוא היה סטודנט שנה רביעית להנדסת מכונות ( נ/6), למד גם כימיה והיה כמעט מהנדס (בעמ' 107 114 לפר'). בלימודיו בילה הנפגע זמן רב זמן במעבדות ועשה ניסויים; להיות במעבדה לא היה דבר שזר לו אלא היה מוכר לו (בעמ' 177 לפר'). הנפגע רוקן את מיכל הארוסול בארוע לא לראשונה, אלא בתקופת עבודתו במכון הוא רוקן כמה אלפי מיכלים (בעמ' 119 לפר').  

4.3. הנפגע קרא את ההוראות שעל מיכל הארוסול - שזהו חומר דליק ושאסור לרססו לכיוון אש; הנפגע ידע שמגע בין הגז הדליק לאש יכול ליצור פיצוץ, ושזה מסוכן לרוקן גז דליק ליד אש (בע' 114-115, 168 לפר'). הוא ידע שגז דליק ומקור אש הם פוטנציאל לפיצוץ (בעמ' 124 לפר').

4.4 . קודמו של הנפגע בתפקיד-גיא גוטליב, כשעשה לו חפיפה בתפקיד, אמר לנפגע, שבדרך כלל הוא מרוקן את הארוסולים בחוץ ולא בתוך החדר (בע' 119 לפר'). הנפגע שאל איפה צריך לרוקן את המיכלים ונאמר לו שיעשה את זה מאחור, ליד פחי הזבל מחוץ למעבדה, בגדר (בעמ' 150-152 לפר'). אמרו לו שבדרך כלל שם מרוקנים (בעמ' 152 לפר'; ראה גם בעדותם באותה רוח בהקשר זה, של עד תביעה מס' 3 גל גוטליב - בעמ' 71 לפר', ושל עד תביעה מס' 4 ולדיסלב מנחימוב - בעמ' 92-93 לפר').

4.5 . הנפגע ידע שאם הוא היה מרוקן את הארוסול באויר הפתוח ולא קרוב למקור אש, הארוע, הפיצוץ, לא היה מתרחש (בעמ' 119 לפר'). הוא עצמו היה מרוקן את הארוסולים על פי רוב מחוץ לחדר (בעמ' 139, 159 לפר'). ואולם, ביום הארוע, שיקולי נוחות הכריעו אצלו את הכף בכך שבחר לרוקן את הארוסול במעבדה ולא בחוץ (בע' 122, 124, 153 לפר').

4.6 . כבר כשפונה באמבולנס ממקום הארוע, הנפגע אמר איזו שטות, איזה מעשה טפשי, מעשה טפשי לחלוטין, הוא עשה בארוע (בעמ' 116, 117, 156, 203, 204 לפר'). 

ודוק: באופן התנהגותו הרשלני התורם הלכאורי של הנפגע בארוע כאמור, אין כדי לנקות את הנאשמים מאשמתם ומאחריותם לעבירה שביצעו, שבעובדות כתב האישום המתוקן הודו כאמור; עם זאת יש בו כדי לצבוע באור מקל את מידת אחריותם לארוע ולתוצאותיו, ולהשליך גם על האופן הסביר והצודק שבו צריך שיסתיים עניינם - באי הרשעתם. ובאותו הקשר רעיוני, יצויין: הנפגע הגיש תביעת נזקי גוף בגין הארוע ( נ/6 ). סכום התביעה היה בגבולות סמכות בית משפט השלום, ולפי עדותו -  בסכום של 200,000 ש"ח (בעמ' 110 לפר'). והנה, נפסק על דרך הפשרה, שלנפגע ישולם פיצוי בסך של 52,514 ש"ח בלבד (הפשרה - נ/4 ).