פסק-דין בתיק ת.א. 959/00 - פסקדין

1.         בפסק-דין חלקי מיום 8/8/04 נקבע כי הנתבעת אחראית ל-30% מכלל נזקי התובעת בגין התוצאות שנלוו למחלת האנדוקרדיטיס ממנה סבלה התובעת באוקטובר 1996.

פסק-דין זה יעסוק בהערכת הנזקים וקביעת היקף הפיצוי לתובעת.              

התובעת, ילידת 11/6/79, בת 27 וחצי שנים, עלתה לישראל מאזרביג'אן בהיותה כבת 17, התחתנה בשנת 2003 וילדה שני ילדים: בת- ילידת 5.6.2004 ובן- יליד 2.6.2005. 

2.         לא היתה מחלוקת בין המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים, כי התובעת סבלה מאנדוקרדיטיס אשר פגע במסתם הדו-סניפי של ליבה והביאה לתסחיף שגרם לנזק. 

בשל מוגבלויותיה השונות, נקבעה לתובעת נכות כללית צמיתה בשיעור של 82%, החל מיוני 1997 והיא מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות כללית (נספח ב' לתצהיר עדותה הראשית של אם התובעת- התובעת מס' 2).

3.      התחום הנוירולוגי-מוטורי

התובעות הגישו את  חוות דעתו של פרופ' א. עורי, מי שהיה מנהל המחלקה לשיקום נויורלוגי בבית החולים שיבא-תל השומר, מיום 4.5.00 (ת/5). פרופ' עורי בדק את התובעת לצורך הכנת חוות דעתו, בנוכחות אימה, מצא כי מצבה הכללי טוב, ללא סימני מצוקה נשימתית או לבבית. לשאלותיו בעניין התמצאות בזמן, במקום או באנשים, ענתה התובעת בהיסוס ולעיתים גם לא ידעה את התשובה או שהאם תירגמה לה את השאלה לשפה שאותה היא דוברת. פרופ' עורי  ציין כי התובעת הולכת בצליעה ברורה בשל החולשה ברגל הימנית. אבחנתו שהתובעת סובלת מהמיפרזיס ספסטית ימנית, שמשמעותה חולשה באותו צד, נטיה לנפילות, העדר שימוש באותו צד של הגוף והפרעות בהליכה ובשיווי משקל וכיו"ב. כמו כן, התובעת סובלת מ "יד פגועה, יותר מאשר הרגל, המיהיפואסטזיה ימנית. היפררפלקסיה ימנית". התובעת התכופפה והלכה על קצות האצבעות והעקבים וכן עברה בצורה תקינה ממצב ישיבה, לעמידה והליכה. 

פרופ' עורי מנה בחוות דעתו את צרכיה של התובעת ואת מוגבלויותיה בהתאם לממצאי הבדיקה שערך באותו שלב. הוא ציין, בין היתר, כי התובעת זקוקה למעקב נוירו-שיקומי כל חצי שנה. על אף השיפור החל במצבה הנוירולוגי, התובעת זקוקה, לדעתו, לטיפולים קבועים והם: פיזיוטרפיה לשיפור ההליכה ולשמירה על טווחי התנועה וכיו"ב. ריפוי בדיבור (לפחות פעם בשבוע), תמיכה וטיפולים פסיכולוגיים, ספורט טיפולי (שחייה מודרכת במועדון ספורט לנכים) וניסיון לשיקום תעסוקתי.

להערכת פרופ' עורי, בעקבות הפגיעה המוחית, איבדה התובעת את כושרה לחיים עצמאיים, לנהיגה או לשירות צבאי. עקב הפגיעה המוחית בצד הדומיננטי, התובעת אינה מסוגלת להגיע לבד ממקום למקום ולכן היא זקוקה להשגחה. יחד עם זאת, ציין פרופ' עורי כי התובעת אינה זקוקה לטיפול, עזרה והשגחה  בכל שעות היממה. להערכתו, בשלב הכנת חוות הדעת, התובעת זקוקה לעזרה "ישירה" במשך 3-4 שעות ביום ולהשגחה וליווי בשאר שעות היום ע"י אימה או מי מבני משפחתה האחרים במידה ואמה לא תוכל לעשות זאת  (כפי שהיה המצב נכון לכתיבת חוות הדעת).

בעניין התאמת המגורים, אמר פרופ' עורי כי על התובעת להתגורר בקומת קרקע ללא מכשולים או מדרגות, או בבניין שמותקנת בו מעלית. כן הוסיף כי כעת התובעת הולכת ללא עזרים, אך במידה ובעיה כלשהי תפגע בעתיד בכושר ההליכה או בשמירה על שיווי המשקל, תזדקק התובעת לכסא גלגלים.

פרופ' עורי סבור כי תוחלת חייה של התובעת לא התקצרה בעקבות המיגבלות הנוירולוגיות שנותרו לה.

פרופ' עורי העריך  את נכותה בתחום הנויורלוגי בשיעור של 70% בגין המיפלגיה ספסטית ימנית בהתאם לסעיף 29(1)א III לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן-"המבחנים") המתייחסת למצב של המיפלגיה חלקית ב"צורה קשה".   

4.         לאור פיצול הדיון בשאלת האחריות ואח"כ הנזק, הגישה הנתבעת שלוש חוות דעת של ד"ר לנגר, מומחה לרפואה פיסיקלית ושיקומית שהיה מנהל מחלקת שיקום במרכז הרפואי פלימן בחיפה (נ/7).

ד"ר לנגר העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 50% בהתאם לתקנה 29(1)(א)II למבחנים המתייחסת להמיפלגיה "בצורה בינונית".

בחוות דעתו הראשונה, מיום 2.9.02, רשם ד"ר לנגר כי בבדיקת התובעת מצא כי היא במצב כללי טוב, מתמצאת במקום ובזמן, סובלת מהשמנת יתר, דיבורה היה ברור. בפלג גוף ימין "קיים בבינסקי, קלונוס, וטרמנר עם החזרים ערים. נוקשות קלה במפרקים בגפה העליונה מימין עקב ספסטיות קלה. היקף שוק ימין כ- 1 ס"מ פחות מאשר משמאל. אין הפרעה תחושתית. צניחה של כף רגל ימין". לדבריו, התובעת הולכת טוב ללא מכשירי עזר. אך בזמן הליכה כף הרגל הימנית באה במגע עם הרצפה קודם עם הצד החיצוני של כף הרגל ולאחר מכן עם כל הסוליה. התובעת נעלה בפניו את הנעליים בעזרת יד שמאל בלבד. אשר לתפקודי יד ימין, כתב ד"ר לנגר כי התובעת לא מסוגלת להפעיל את כף ידה הימנית וניסיון תפיסה מביא לספסטיות (עוויתיות). בניגוד לדעתו של פרופ' עורי, סבור ד"ר לנגר כי התובעת עצמאית בפעולות היומיומיות והיא לא זקוקה להשגחה, ועובדה שמזה שנים היא נשארת לבד בביתה. לדעתו התובעת נפגעה בעיקר בתחום המוטורי, מצבה סופי ובמצבה היום לא נראה כי טיפול פיזיקלי יועיל. התובעת זקוקה לשעה אחת ביום לעזרה במשק הבית.

לעניין הצרכים של התובעת בעקבות מוגבלויותיה, גם ד"ר לנגר סבור כי התובעת צריכה דיור בקומת קרקע או בבניין שמותקנת בו מעלית.  אשר לניידות, כתב ד"ר לנגר כי הוא לא ממליץ לתובעת על נסיעה בתחבורה ציבורית כיוון שנסיעה בעמידה מסוכנת עבורה, לעמת זאת היא יכולה לנסוע במוניות "שירות". כמו פרופ' עורי, גם ד"ר לנגר קבע כי תוחלת חייה של התובעת לא התקצרה בעקבות הפגיעה הנוירולוגית.

בחוות דעת משלימה מיום 10.3.05, כתב ד"ר לנגר כי בדק את התובעת בשנית ביום 6.2.05 ומצא כי מבחינה פיזיקאלית לא חל שינוי במצבה של התובעת כפי שתואר על ידו בחוות דעתו הראשונה. מבחינת כושר הדיבור, גם בחוות דעתו זו ציין ד"ר לנגר כי התובעת לא סובלת מקושי בדיבור, פרט לכך שלא דיברה בשפה העברית ותיקשרה עמו באמצעות אימה. אשר לצרכי התובעת, ציין ד"ר לנגר כי הוא לא משנה מקביעותיו בחוות דעתו הראשונה.

בחוות דעת נוספת מיום 12.7.2005, התייחס ד"ר לנגר, לבקשת בא כוח הנתבעת, לאחוזי הנכות הנוירולוגית שנותרו לתובעת לאחר האירוע המוחי. להערכתו, הנכות הנוירולוגית שנותרה לתובעת הנה בשיעור 50% עבור המיפלגיה בפלג גוף ימין בהתאם לסעיף 29(1)א II למבחנים- "המיפלגיה חלקית בצורה בינונית".

נראה ששני המומחים מסכימים כי התובעת לא מסוגלת להפעיל את ידה הימנית, היד אינה תפקודית, לכל היותר משמשת את התובעת כיד עזר פסיבית. עוד מוסכם כי הליכתה בצליעה ניכרת.

5.         בחקירתו הנגדית,  ציין פרופ' עורי כי הוא בדק את התובעת שוב בסמוך למתן עדותו בבית המשפט ביום 12.7.06 ומצא כי מצבה הנוירולוגי של התובעת לא השתנה מאז הבדיקה הראשונה שביצע לצורך כתיבת חוות דעתו לפני כשש שנים (שורות 14-15 בעמ' 377 לפרוט'). לעניין היזקקות התובעת ל"ריפוי בדיבור", הבהיר פרופ' עורי כי הכוונה היא לטיפול על ידי "קלינאי תקשורת" המהווה חלק ממכלול טיפולים שיקומיים והנוגע לארבע פונקציות ביחד: דיבור, כתיבה, חשבון וקריאה. אשר לצורך בהשגחה וליווי, אישר פרופ' עורי כי התובעת מסוגלת לבצע פעולות בסיסיות יומיומיות (ADL) אך לדבריו זקוקה לליווי והשגחה (שורות 15-26 בעמ' 372 ושורות 1-11 בעמ' 373 לפרוט').