1. התובע מס' 1 (להלן - התובע), יליד 10.12.82, רווק, תושב לוד, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 11.4.02 והנתבעות חייבות בפיצוייו על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.
2. בעת התאונה היה התובע בן 19 שנים + 4 חודשים, סטודנט הלומד בשנה השניה במגמת מדעי החיים במכללת "אחווה" בלוד. ציוניו בשנת הלימודים הראשונה במכללה, תשס"א - (ב.א. כללי בחטיבות ניהול וכלכלה) היו בינוניים (ר' נ/3) כשהממוצע הוא 72.38 נקודות. בסימסטר א' של שנת תשס"ב למד התובע 8 מקצועות בתחום הריאלי, וציונו הממוצע היה 68, לאחר שבשני מקצועות נכשל (ר' נ/4). התאונה ארעה במהלך הסימסטר השני, וקטעה את המשך לימודיו. התאונה הצריכה אישפוז ולאחריו אישפוז יום עד דצמבר 2004, היינו ביחד למשך כשנה ושמונה חודשים.
הפגיעה בתאונה היתה קשה: פגיעת הראש שנגרמה לתובע בתאונה התבטאה בשברים בגולגולת, ודימום תוך מוחי שהביאו להפרעות קוגניטיביות - התנהגותיות. משך כשבועיים היה התובע חסר הכרה. כמו כן נפגעה האוזן השמאלית; נפגעו הפנים; היו שברים בחוליות הצוואר, ונותרו הפרעות בהליכה.
על חומרת הפגיעות ניתן ללמוד לא רק מחוות הדעת הרפואיות אלא גם מן החומר הרפואי הגולמי שיצא מתחת ידי הרופאים שטיפלו בתובע בבתי החולים בהם אושפז: אסף הרופא ובית לוינשטיין ברעננה.
3. חוות הדעת שהוגשו ע"י המומחים הרפואיים ד"ר זערור (נוירוכירורג), פרופ' קליין (פסיכיאטר) וד"ר דנינו (א.א.ג.) מתארות בהרחבה את מצבו הקשה של התובע שהצדיק, לדעת הרופאים, נכויות אלו: 50% לפי ס' 29 למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 בגלל המיפלגיה בצורה בינונית; 50% לפה ס' 34(ה) למבחנים בגלל הפרעה פסיכו -נוירוטית; 10% לפי ס' 29(5)(ב)IIלמבחנים בגלל פגיעה בעצב הפנים; 10% נכות לפי ס' 57(1) למבחנים בגין פגיעה בגלגלי העיניים; 5% לפי ס' 69(3)(ב) של המבחנים בגלל אובדן חוש הריח והטעם; 20% לפי ס' 72 למבחנים, בגין סחרחורת וכן 10% נכות בגין ליקוי שמיעה.
הנכות הרפואית המשוקללת הכוללת שנגרמה לתובע בתאונה מגעת ל - 87 אחוזים (ר' עמ' 54 לפרוטוקול).
4. מצבו החמור של התובע מתואר בחוות הדעת הרפואיות, וקביעות הרופאים ככתוב בהן מקובלות עלי. הפגיעה החמורה מבין הפגיעות שנגרמו לתובע בתאונה היא ההפרעה הקוגניטיבית - התנהגותית בה לקה התובע בגין פגיעת הראש הקשה בתאונה. לדבר השפעה מהותית, כמעט באופן מלא, על אובדן כושר ההשתכרות שלו. מצבו מצריך גם היזקקות לעזרת הזולת בהיקף משמעותי. מאידך, לפגיעות בתובע השפעה קלה יותר בכל הקשור ליכולת התנועה ברגל לרבות עליה במדרגות, ההתמצאות בזמן ובמקום נשמרה, וכך גם היכולת לבצע בעצמו את פעולות היום יום בכל הקשור לאכילה, רחצה, וכו'.
5. בעת התאונה היה התובע, כאמור לעיל, תלמיד במכללת "אחווה" שבלוד. זוהי "שלוחה" של אוניברסיטת באר שבע, ויש מבין התלמידים כאלה המסיימים את הלימודים, בשלבם האחרון, בלימודים באוניברסיטה וזוכים לתעודת בוגר אוניברסיטה המזכה אותם, במקרה המתאים, באפשרות להמשיך וללמוד לתואר שני. יחד עם זה, לא השתכנעתי כי הלימודים במכללה משתווים, או אף מתקרבים, ברמתם ובהיקפם ובאיכויות הלמידה וההוראה במכללה, לרמה שבאוניברסיטה.
באשר לתובע, ניתן למצוא לגביו נתונים שונים המעידים על כשרון ויכולת. פרופ' קליין העריך שמדובר ב"צעיר בעל פוטנציאל גבוה מהממוצע אשר כישוריו והשכלתו, קרוב לוודאי, מאפשרים לו להגיע להישגים טובים ומציבים אותו בעתיד במקום מכובד בסולם החברתי על כל המשתמע מכך". לאחר סיום כתה יא, הוא נבחר להשתתף במשלחת לארצות הברית; יש לו תעודת בגרות המכילה ציונים של 8 מקצועות בהיקף של 30 יחידות לימוד. הציון הגבוה ביותר הוא 97 במתמטיקה (4 יחידות). הנמוך הוא 65 בערבית (3 יחידות). הציון הממוצע, בהתחשב בהיקף המשתנה של המקצועות השונים, הוא 82, והדגש באשר ליכולותיו בלימודים הוא על מתמטיקה, פיסיקה ואנגלית. גם הרקע הסוציו - אקונומי עומד על רמה נאותה מבחינת עיסוקיהם של בני המשפחה: האם והאב המנוח - מורים; אחות אחת יועצת חינוכית בעלת תואר שני ואחותו השניה מורה ולה תואר ראשון. גם בעת לימודיו, עבד והשתכר (סכום צנוע, אמנם), והדבר מעיד על חריצותו.
מצד שני: היקף הלימודים במתמטיקה היה 4 יחידות ולא 5; התובע התקבל למכללה על תנאי, והיה עליו להשלים לימודים נוספים; לא השתכנעתי כי הסיכויים לתואר שני ושלישי, אלמלא התאונה, עלו על האפשרות שלא ימשיך ללמוד מעבר לתואר ראשון, אף שד"ר רוזנשטראוך העיד כי הוא היה זוכה לתואר שני אלמלא התאונה. גם הוא תיאר את התובע, לא כתלמיד מצטיין מעל ומעבר אלא כמי שמצוי "בחציון העליון של התלמידים, מעל הממוצע" (עמ' 45). עדותו נראתה בעיני כמוטה משמעותית לטובת התובע. איני סבור כי לימודים במגמת מדעי החיים מביאה, בסופו של דבר, את הבוגרים, לכושר השתכרות כה גבוה בהשוואה למגמות אחרות, כגון הנדסת מחשבים. טבעי יותר לצפות כי המסיים לימודיו במגמה זו, יעבוד לאחר מכן, בהוראה. זוהי כמובן רק אחת מבין האפשרויות הבאות בחשבון. איני מוצא זהות בהכשרה וביכולת ההשתכרות, בין זה שסיים לימודי ביוטכנלוגיה, למי שלמד מדעי החיים, ולא השתכנעתי כי ניתן להסיק מרמת ההשתכרות של ביוטכנולוגים, על התובע. אין לקבל את טענות התובע כאילו היה ביכולתו להשתכר, אלמלא התאונה, השתכרות המגעת לשילוש השכר הממוצע במשק. לא השתכנעתי כי היה מגיע לכפל השכר הממוצע במשק, אלא להרבה פחות מזה, כדי קצת מעט מעל השכר הממוצע במשק.
על יסוד נתונים אלה, אני מעריך כי אלמלא התאונה היה התובע צפוי להשתכר, לאחר סיום לימודיו, בממוצע, לאורך שנות העבודה שלו, סכום העולה כדי 7,500 ש"ח לחודש, נטו.
נראה לי כי במצבו עקב התאונה, בגלל פגיעתו הקוגניטיבית הקשה, איבד התובע כמעט לגמרי, אך לא לחלוטין, את כושר ההשתכרות. לימודיו הנוכחיים במכללה אין בהם, כך שוכנעתי, יותר מאשר מאמצי שיקום ולהערכתי אין סיכוי כי "לימודים" אלה בתקופה שלאחר התאונה והאישפוז יקנו לתובע יכולת השתכרות או מקצוע, מעבר לאפשרות של השתכרות חלקית ומצומצמת, בעיקר, אם הדבר יסתייע, במסגרת מוגנת.
6. התאונה ארעה, כזכור, ביום 11.4.02. מאז ועד היום חלפו 5 שנים +2 חודשים. משך כשנה לאחר התאונה, היה עוד על התובע להמשיך ולסיים את לימודיו ובתקופה זו יכול היה לשלב עבודה בלימודים, אך רק בהיקף מצומצם. לאחר מכן יכול היה התובע, אלמלא התאונה, להיקלט בשוק העבודה ולהתחיל להשתכר השתכרות התואמת את השכלתו כבוגר המכללה.
אעריך את הפסד ההשתכרות שנגרם לו בתקופה זו לסכום של 310,000 ש"ח.
התובע יגיע לגיל 67 שנים ביום 10.12.2049. לפנינו תקופה של 42 שנים וחצי. המקדם הוא 288. ההפסד הוא של רוב כושר ההשתכרות, ואעריכו לסכום של 6,000 ש"ח לחודש. לכל התקופה מתקבל הפסד של 1,728,000 ש"ח.
אלמלא התאונה היה התובע יכול לעבוד, ולפי השכלתו הצפויה סביר להניח כי היה משתלב, גם כן, בתכנית פנסיה מתאימה. פנסיה זו, אותה הפסיד, היתה משתלמת לו מגיל הפרישה (67) עד לסוף תוחלת חייו, (78 שנה), היינו משך 11 שנה. אעריך הפסד זה לסכום של 140,000 ש"ח.
7. עקב הפגיעה בתאונה זקוק התובע לעזרת הזולת. הפגיעה העיקרית היא קוגניטיבית, ולכך נוספה פגיעה קלה יותר בתחומים נוספים: בעיקר ההמיפלגיה והסחרחורת. לפי הערכה קוגניטיבית מיום 5.5.04 במרבית התיפקודים בחיי יום יום "ג'ורג' מסוגל להסתדר באופן סביר, אם כי הוא זקוק לעיתים לליווי והכוונה ... מסוגל לתפקד בדרך כלל באופן עצמאי בתיפקודים הבסיסיים של חיי היומיום." פרופ' קליין ציין כי "הוא יזדקק, קרוב לוודאי למשך כל חייו, להכוונה וליווי, ע"י בני המשפחה" וככל הנראה גם "להשגחה ושהייה במסגרות המותאמות לאנשים עם מגבלות מסוג זה, כולל מסגרת מגורים מתאימה אם וכאשר לא יוכל להישאר במסגרת המשפחתית." עוד אמר פרופ' קליין, בתשובה לשאלת הבהרה, כי רצוי שהתובע ישתלב במסגרת של תעסוקה מוגנת, כאשר בתחילה תידרש, אמנם, נוכחות של מלווה, אך לאחר מכן "אם יצליח (התובע) להשתלב במסגרת כזו, סביר כי בהמשך לא תידרש נוכחות המלווה ודי אם יביאו לשם ויבוא לאספו בתום ימי הפעילות."
עם כל החומרה באשר למצבו של התובע, לא השתכנעתי כי מצבו והתנהגותו כה בלתי צפויים כפי שתארו זאת אמו ואחותו, שבעדותם רואה אני הפרזה רבה. איני מקבל את הטענה כי נדרשת במקרה דנן עזרה בהיקף של שני מטפלים שיעבדו במשמרות בעלות של 15,000 ש"ח לחודש. די במטפל אחד, לא בהכרח במשרה בהיקף מלא. נראה, כי יעשו זאת, בעתיד הנראה לעין, בני המשפחה. בהמשך יהיה כנראה צורך להעסיק מטפל שעיסוקו בכך. גם מטפל זר, דובר אנגלית, יכול לבוא בחשבון.
משך 5 השנים שחלפו מאז התאונה, נזקק התובע לעזרת אמו ואחיותיו. תחילה סעדו אותו כאשר היה מאושפז בבית החולים. אחר כך בפרקי הזמן שמעבר לאישפוז היום, וכיום, כשהוא בבית.