פסק-דין בתיק ת.א. 63295/06 - פסקדין

1.         בפני ערעור על שתי החלטותיו מיום  8.3.07, של כב' הרשם משה כהן.

            ההחלטה הראשונה עניינה קביעתו של הרשם כי מסירת מסמכי העיקול לידיו של מר אוגדן, מהווים מסירה כדין בהיותו מורשה בהנהלת עסקים של המערערת על פי תקנה  482 לתקנות סדה"א.

            ההחלטה השנייה עניינה אי הארכת המועד להגשת הבקשה לבטול העיקולים אשר הוטלו במעמד צד אחד ביום  6.12.06.

            המשיבה הגישה עיקרי טיעון מפורטים המתייחסים לשתי ההחלטות ומבקשת לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בתשלום הוצאות.

            המערערת לא ניצלה את זכותה למסור תגובה לעיקרי הטיעון של המשיבה, על פי החלטתי מיום  19.4.07, באופן שתגובה לא הוגשה עד למועד מתן פסק הדין.

2.         באשר להחלטה הראשונה טוענת המערערת כי טעה הרשם הנכבד כאשר לא העניק את המשקל הראוי לעובדת סירובו של סוכן המערערת לקבל לידיו את צו העיקול, וכי אין לראות בהמצאה לסוכן משום המצאה כדין " מהטעם שזה התנגד לקבלת הצו ואף טען במפורש כי אינו מוסמך לקבל את הצו בשמה של המערערת...".

            כדי להכריע במחלוקת לעניין המסירה שמע הרשם הנכבד ראיות וחקירות, ולאחר מכן נתן את החלטתו הראשונה  לפיה קבע כי המסירה נעשתה כדין.

            המערערת תולה את יהבה בסירובו האקטיבי והמפורש של הסוכן לקבל את המסמכים, ומטיעון זה עולה כי המערערת סבורה שסירובו של הסוכן לקבל את המסמכים מאיין את המסירה, גם אם יש לראותו כמורשה בהנהלת העסקים של המערערת כמשמעותו בתקנה.

            עוד טוענת המערערת כי לא ניתן לכפות על הסוכן אחריות  לקבלת המסמכים אם אין רצונו בכך, וכי לא זו הייתה כוונת המחוקק בתקנה  482, וכי מידת האינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לבין המערערת מתבטלת מפני סירובו של המורשה באופן הסותר את החזקה,  ולכן  יש למנות את המועד להגשת בקשת הבטול מהמועד בו הגיעו המסמכים לידי המערערת ולא מהמועד בו נמסרו למורשה.

3.         אין בידי לקבל את תפיסתה הבסיסית של המערערת לגבי מעמדו ותפקידו של המורשה בכל הקשור לקבלת כתבי בי- דין, באופן שהדבר יהיה תלוי ברצונו או באי רצונו של המורשה על פי הנסיבות.

            פרק ל"ב לתקנות סדה"א הדנות בדרכי המצאה של כתבי בי- דין מאפשרות, בין היתר, לבצע המצאה למורשה בהנהלת עסקים (תקנה  482) והתקנה קובעת כי די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה העוסק אותה שעה מטעם בעל הדין בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט.

            מהתקנה עולה כי השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא האם אותו אדם לו נעשתה ההמצאה הוא אכן מורשה כמשמעות המונח בתקנה ובפסיקה, ותו לא.

            אם אכן מקבל המסמכים הינו " מורשה" אזי חלים עליו כל כללי ההמצאה שבפרק ההמצאה ורצונו לקבל את ההמצאה או סירובו לקבלה, אינם רלוונטיים וניתן אף לבצע הדבקה על פי תקנה  489 (אלא אם כן נדרשת מסירה אישית דווקא).

4.         הלכה היא כי ערכאת ערעור לא תתערב, בד"כ, בממצאים עובדתיים  של הערכאה הדיונית, ובעניינינו בקביעתו של הרשם הנכבד אשר שמע את הראיות וקבע כי מר אוגדן הוא אכן סוכנה ומורשה עסקיה של המערערת בארץ, וראה בעניין זה סעיף  5 בעמ'  13 להחלטתו של הרשם הנכבד.

            עיינתי בפרוטוקול ואף אני בדיעה כי מסירת מסמכי העיקול כפי שבוצעו, מהווים מסירה כדין למערערת, באמצעות נציגה בארץ, ועל כן נדחה הערעור המתייחס להמצאת המסמכים.

5.         באשר להחלטה השנייה לפיה לא הוארך המועד להגשת הבקשה לבטול העיקולים, מקובלת עלי מסקנתו של הרשם הנכבד וכן נימוקיו ואף אני סבור שלא היה מקום להאריך את המועד.

            כבר בתגובת המשיבה לבקשה לבטול העיקולים, ציינה כי בקשת העיקול לא הוגשה במועד, ולתמיכה בטענות העובדתיות צרפה תצהיר של עו"ד שפיגלר אשר ביצע את המסירה.

            המערערת התעלמה מהטענה המקדמית בדבר האיחור בהגשת הבקשה, ומכל מקום לא הגישה תצהיר נגדי וגם לא תשובה לתגובה כפי שרשאית הייתה לעשות על פי תקנה  241 (ג1) לתקנות, ואף לא צרפה בקשה להארכת מועד בצירוף תצהיר מתאים.

            במצב דברים זה כל טיעוניו העובדתיים של ב"כ המערערת בעמ'  15 ו- 16 לפרוטוקול אין להם ביסוס, ודי בטעם זה כדי שלא להאריך את המועד, שכן לא היה בפני כב' הרשם תשתית עובדתית שיהיה בה " טעם מיוחד" להארכת המועד, שכן אין מחלוקת כי הבקשה לבטול העיקולים לא הוגשה במועד הקבוע בתקנות.