פסק-דין בתיק ת.א. 53861/07

1.         בתאריך 28.12.06 חתמו הצדדים על הסכם לפיו מוכרים הנתבעים לתובעת 1 באמצעות תובעת 2 את הדירה בבניין ברח' בן עטר 3 ת"א (להלן:"הדירה").

            בהסכם נקבע כי הפרת סעיף יסודי של ההסכם תזכה את הצד המקיים לקבל מהצד המפר פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש ששווים, ליום הגשת התביעה, 55,000 ש"ח.

            ע"ח רכישת הדירה שלמו התובעות, במועדים שונים, סכום כולל של 504,764 ש"ח ובתאריך 14.6.07 שלחו לנתבעים מכתב המודיע על בטול ההסכם בשל הטענה כי הופר על ידי הנתבעים.

2.         בדיון מיום 21.11.07 הגיעו הצדדים להסכם דיוני מפורט אשר קיבל תוקף של החלטה ובמסגרתו הסכימו על האופן בו יחזירו הנתבעים לתובעות את הסך הנ"ל, הכל כמפורט בהסדר.

            במסגרת ההסדר הדיוני קבעו הצדדים את המחלוקת הטעונה הכרעה מתמקדת בשאלה מי מבין הצדדים הפר את ההסכם.

            לטענת התובעות הופר ההסכם ע"י הנתבעים בשל העובדה שלא גילו להם על מצבה של הדירה, לאור נזקים שנגרמו לדירה כשנה לפני מועד חתימת ההסכם בעקבות פעולות הריסה שבוצעו בבניין סמוך.

            מאידך טענו הנתבעים כי התובעות הן אשר הפרו את ההסכם בכך שבטלו את ההסכם שלא כדין וללא כל עילה, ובעקבות הבטול לא השלימו את תשלום מלוא התמורה, הגם שהודו כי לא גילו לתובעות דברים בקשר לנזקים, כאמור לעיל, שכן לשיטתם לא היתה מוטלת עליהם חובת הגילוי.

            כל צד תובע ממשנהו תשלום סכום הפיצוי המוסכם, התובעות בנוסף לסכום ההשבה והנתבעים בדרך של קיזוז מסכום ההשבה.

3.         הצדדים הסכימו כי ביהמ"ש יחליט במחלוקת שבשאלת הפרת ההסכם לאור אי הגילוי, בנסיבות העניין, בדרך הפשרה ע"פ סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) ויהיה רשאי לפסוק למי מהצדדים את מלוא סכום הפיצוי המוסכם או את חלקו.

            הצדדים אף בקשו כי ביהמ"ש ינמק בקצרה את פסק דינו.

            הפסיקה נעשית להלן בדרך המוסכמת על בסיס כתבי הטענות והמסמכים שבתיק ולאחר שב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.

4.         המסגרת הנורמטיבית הינו סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע בסעיף קטן  א' כדלקמן: "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת  ובתום לב".

            סעיף זה מהווה את המקור לדרישה של חובת הגילוי אשר נדונה בהרחבה בפסיקה ובספרות.

            שאלת חובת הגילוי החלה על מוכר כלפי קונה נדונה רבות בפסיקה, והדעה הרווחת היא כי חובה זו הינה חובה רחבה אשר מחייבת את בעל המידע להעביר לצד השני את כל האינפורמציה הדרושה לו לשם לקבלת החלטה נכונה.

            החובה החלה על בעל המידע היא חובה שלא להטעות את הצד השני באמצעות אי גילוי מידע חשוב. (ע"א 838/75 חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי פד"י לב (1) 231 בעמ'  241).

            מהו אותו "מידע חשוב"? אין לכך הגדרה והקביעה תיעשה בכל מקרה לגופו.

            ד"נ  7/81 פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו פד"י לז (4) 673: "הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות  היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב בסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה... כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד... אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש"רשע היה יושב ושותק"... אי גילוי מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב..."

            בת.א. 969/96 פינגווין ספורט ואח' נ' חברת יורם שלוביץ תעשיות בגדי עבודה בע"מ ואח' (לא פורסם) פסקה כב' השופטת פלפל:

            "לטעמי חובת הגילוי המוטלת מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) הינה חובת גילוי מוחלטת. היקפה תלוי במיהות הצד שכנגד, אבל אין בכך כדי לפגוע בגרעין החובות עצמו. התנהגות רשלנית של הצד שכנגד שאולי יכול היה לגלות מידע זה לבד, אינה "מכפרת" על היעדר גילוי מהצד המופקד על הגילוי הראשוני, ואין לקזז מחובת הגילוי המוחלטת... חיפוש ובירור מידע, משמעו השקעת זמן וממון, השקעה זו ברמה הנורמטיבית לעיתים אף מייקרת את תמורת החוזה ומשהה את כריתתו. לכן אין להטיל חובת בירור פרטים על הצד המתקשר - הקונה - שלא ידועים לו כל הפרטים".