פסק-דין בתיק ת.א. 50222/03

בפני תביעה לפינוי וסילוק יד הנתבע מדירת מגורים המנוהלת על ידי התובעת ולחיובו בדמי שימוש ראויים בגין מגוריו בה.

רקע עובדתי

1.         התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת בניהול נכסי הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומוסדותיה, וכן בניהול נכסי מוסדות חינוך, תרבות ושיקום שכונות תל אביב, לרבות הבניין ברח' חיננית 5א' ביפו ד' (להלן: " הבניין"), בו מצוייה דירה בת 2 חדרים הידועה כדירה מס' 28 (להלן: " הדירה").

            הדירות בבניין מהוות דיור לקשישים הזכאים למגורים כאמור, על פי הקריטריונים של משרד השיכון והבינוי.

2.         ביום 24/10/90 שכרו משה וזהבה קומפורטי ז"ל (להלן " המנוחים") מאת התובעת את הדירה לתקופה של שנה אחת, החל מיום 1/4/90 וכלה ביום 31/3/91, על פי הסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן: " חוזה השכירות" או " החוזה"), מכוחו ובהתאם לתנאיו התגוררו בדירה עד לפטירתם.

            המנוח משה קומפורטי ז"ל הלך לבית עולמו ביום 31/3/01 והמנוחה זהבה קומפורטי המשיכה להתגורר בדירה עד לפטירתה ביום 22/10/02.

3.         לטענת התובעת, בסמוך למועד פטירתה של המנוחה פלש הנתבע - בנם של המנוחים - לדירה, ומני אז מחזיק בה ללא הסכמתה של התובעת ובניגוד לרצונה. מכאן התביעה.

העתירה וטענות הצדדים

4.         בתביעה שבכאן, עתרה התובעת לפינוי הנתבע מן הדירה ולחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריו בה, החל מיום 23/10/02 ועד ליום הגשת התביעה.

            התובעת העמידה תביעתה על סך 8,299 ש"ח, בערכי יום התביעה, ועתרה לחייב הנתבע בתשלום הסכום האמור בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד תשלומו המלא בפועל.

            לטענת התובעת, הנתבע הינו מסיג גבול בדירה ומחזיק בה ללא זכות חוקית.

            הנתבע פנה למשרד השיכון בבקשה לקבלת או להחלפת דירה בשיכון הציבורי ו/או לחילופין לקבל אישור לדירה אליה פלש. בהחלטה מיום 10/4/03 דחתה הוועדה המחוזית את בקשת הנתבע מן הטעם שאינו עונה על הקריטריונים המזכים אותו בשיכון ציבורי. הוא איננו קשיש ולפיכך לא ניתן לאשר לו לגליזציה ליחידת דיור בהוסטל לקשישים. בהעדר זכות חוקית להחזיק בדירה - כך לתובעת - מן הדין להורות על פינוי של הנתבע הימנה.

5.         מנגד טען הנתבע, כי הדירה נשוא התביעה הועמדה לשימוש הוריו המנוחים כנגד דירה אחרת שהוחזקה על ידם ואשר נמסרה לתובעת ו/או למי מטעמה בתמורה לדירה נשוא התביעה.

            הנתבע טען כי התגורר בדירה עם הוריו החל ממועד גירושיו, כ-15 שנה טרם הגשת כתב התביעה, הדירה הינה דירתו היחידה וכי אין לו מקום מגורים חילופי.

            גלל כן, כך לנתבע, הינו דייר מוגן בדירה הן מכוח הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח חדש) תשל"ב-1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר") והן מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשל"ב-1998 (להלן: " חוק הדיור הציבורי").

            טוען איפוא הנתבע כי הוא מחזיק בדירה כדין, הוא איננו פולש ומסיג גבול בה כנטען, ומן הדין לדחות את התביעה נגדו.

            עוד טען הנתבע לחילופין, כי במידה ותוכח עילת פינוי כנגדו, מאזן האינטרסים והצדק נוטה לצדו ולמסקנה שלא ליתן כנגדו צו פינוי.

דיון ומסקנות

6.         מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי שלוש הן השאלות שבמחלוקת הצריכות הכרעה ואלו הן:

א.      האם רכש הנתבע זכויות של דייר מוגן בדירה - אם לאו.

ב.      האם - אם לאו - רכש הנתבע זכויות של "דייר ממשיך" בדירה.

ג.        אם תמצי לומר שהתשובה לשאלות דלעיל הינה שלילית, האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים והיקפם של אלה.