פסק-דין בתיק ת.א. 441/06 - פסקדין

א. מבוא

1.       הנתבע מנהל הליכי הוצאה לפועל נגד בעלה של התובעת, לגביית חוב, שבעל התובעת חייב לו על פי פסק דין, שניתן בתאריך 25.6.2002 בתיק אזרחי 1545/00 של בית משפט זה (כב' סגן הנשיא, השופט י' יעקובי שווילי).

          במסגרת הליכי הוצאה לפועל אלה, הוטל עיקול על בית המגורים בו מתגוררים התובעת, בעלה ובני משפחתם, המצוי ברח' הבריכות 19 בעתלית. בתאריך 27.2.2006 קיבלה המשפחה הודעה מלשכת ההוצאה לפועל, ובה נדרשו לפנות את בית המגורים, וזאת על מנת שניתן יהיה למכור את הבית ולהעביר לנתבע התמורה שתתקבל ממכירתו.

2.       בעקבות הודעת הפינוי הגישה התובעת את התביעה שלפני, בה היא עותרת לכך שיוצהר, כי בית המגורים הנזכר מצוי בבעלותה הייחודית, ועל כן אין לממשו לצורך גביית חובו של בעלה לנתבע על פי פסק הדין שניתן נגד בעלה.

          את טענתה, בדבר בעלותה בבית המגורים, מבססת התובעת על הסכם ממון, הנושא, לכאורה, תאריך 10.6.1994, אשר אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתאריך 19.5.1999.

3.       הנתבע מכחיש את טענת התובעת, ולטענתו אין ליתן תוקף להסכם הממון, גם אם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה, שכן מדובר בהסכם שנעשה למראית עין, שכל מטרתו הייתה להבריח את נכסי הבעל מנושיו, ולסכל את הליכי הגבייה המתנהלים על ידי הנתבע. לטענת הנתבע, חובו של בעלה של התובעת נובע מהלוואה שהנתבע נתן לו עוד בשנת 1996, בסך 400,000 (ארבע מאות אלף) דולר, אשר לא הוחזרה לו עד היום, למרות פסק הדין שניתן נגד הבעל, והכל בשעה שהתובעת ובני משפחתה מתגוררים בבית מרווח ומפואר, שבגינתו בריכת שחיה.

          הנתבע מוסיף וטוען, כי מזה מספר שנים אין הוא מצליח לגבות את החוב מבעלה של התובעת, ועל כן יש לדחות את התביעה, ולאפשר לו להמשיך בהליכים לפינוי בית המגורים ומכירתו, על מנת שסוף סוף יוכל לזקוף את התמורה שתתקבל על חשבון החוב שבעלה של התובעת חייב לו.

ב. הזכויות בבית המגורים

4.       הזכויות במקרקעין, בהם בנוי בית המגורים, אינן רשומות בספרי המקרקעין, כי אם בספריו של מינהל מקרקעי ישראל בלבד. על פי אישור זכויות שניתן על ידי מינהל מקרקעי ישראל (מוצג נ/1), הבית בנוי במקרקעין, המזוהים כמגרש 19/1, במקרקעין הידועים כחלקה 10 בגוש 11415, והזכויות בו רשומות על שם בעלה של התובעת בשלמות. על פי אישור הזכויות האמור, על שם בעלה של התובעת רשומות זכויות חכירה מהוונות לתקופה שסיומה בתאריך 10.7.2037.

          על זכויות החכירה נרשמו ארבעה עיקולים, ואחד מהם (עיקול מס' 3) הוא עיקול שהוטל בתיק אז' (חי') 1545/00, בתאריך 6.11.2000, הוא התיק בו התנהלה תביעת הנתבע נגד בעלה של התובעת, ובו ניתן פסק הדין שהנתבע ביקש את ביצועו בלשכת ההוצאה לפועל.

          מלבד ארבעת העיקולים, נרשם על זכויות החכירה משכון בדרגה ראשונה לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, על סך 300,000 ש"ח. המשכון נרשם בלשכת רישום המשכונות בחיפה בתאריך 11.8.1994 (וראה מוצג נ/2). כעולה מדו"ח רישום המשכון, תקופת המשכון היא 33 שנים, והיא תסתיים בתאריך 11.8.2027, אלא אם יבוטל המשכון לפני כן.

5.       העובדה כי זכויות החכירה אינן רשומות בספרי המקרקעין מובילה למסקנה, כי אין מדובר בזכויות קניין אלא בזכויות חוזיות בלבד, דהיינו - זכות חוזית לקבל בעתיד ממינהל מקרקעי ישראל את זכות החכירה לדורות (וראה: ע"א 6529/96 טכסטיל ריינס נ' רייך, פ"ד נ"ג(2) 218). על כן, בתחרות הזכויות בין התובעת ובין הנתבע אין להכריע על פי דיני המקרקעין אלא על פי הדינים החלים על זכויות חוזיות. במקרה של זכויות חוזיות שמשמעותן זכות לקבל זכות במקרקעין, חלות על הזכות החוזית הוראות חוק המיטלטלין, תשל"א - 1971, וזאת מכוח הוראת סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין. חוק המיטלטלין אף מחיל על הזכות החוזית הוראות שונות מחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (וראה למשל סעיף 10א' לחוק המיטלטלין, שעניינו פירוק השיתוף בזכויות חוזיות של בני זוג, בדירה המשמשת להם למגורים).

          לאבחנה זאת חשיבות, מהטעם, שאם מדובר בזכויות קניין, כי אז העברתן תושלם כאשר יבוצע הרישום בספרי המקרקעין (סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969). לעומת זאת, זכויות חוזיות תועברנה עם כריתת החוזה בו הוסכם על העברתן, אלא אם הסכימו הצדדים שהזכויות תועברנה במועד אחר (וראה פרשת טכסטיל ריינס נ' רייך הנזכרת). במילים אחרות - במקרה שלפני הזכות שבמחלוקת הועברה מבעלה של התובעת לתובעת במועד בו נכרת הסכם הממון.

ג. הסכם הממון

6.       כאמור לעיל, הסכם הממון (נספח א' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת - מוצג ת/1) נכרת לכאורה בתאריך 10.6.1994. ואולם, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע, כי אין ליתן משקל לתאריך זה, וככל הנראה אין הוא משקף את המועד בו נכרת החוזה.

7.       מעיון בהסכם הממון, עולה, שעורך הדין שערך את החוזה (וקיימת מחלוקת בשאלה מי היה עורך דין זה), ציין בקו את המקום המיועד לרישום היום והחודש בהם נכרת ההסכם, אך במקום המציין את שנת כריתת החוזה נרשם "_199". יד אלמונית השלימה את החסר, ולצד הספרות "199" הוסיפה את הספרה "4", וכך התקבל: "199 4". בצדק טוען איפוא ב"כ הנתבע, כי האופן בו נרשמה שנת כריתת הסכם הממון מעיד על כך, שהדבר נעשה כדי לאפשר לתובעת ולבעלה לבחור כל שנה כטוב בעיניהם, החל משנת 1990 ועד 1999. רישום שנת כריתת הסכם הממון, כפי שנעשה בהסכם הממון, מעיד על כך, שעורך הדין שערך את ההסכם לא ידע באיזו שנה בכוונת הצדדים להוציא את ההסכם מן הכוח אל הפועל.

          מסתבר אפוא בעיני, שהחוזה נערך וניתן לבני הזוג (התובעת ובעלה) על מנת שיוכלו לעשות בו שימוש בכל עת שימצאו שהדבר מתאים להם, והם החליטו, משיקוליהם שלהם, לקבוע כי החוזה נכרת בתאריך 10.6.1994, אך תאריך זה רחוק מלשקף את המועד האמיתי בו נכרת החוזה.

8.       חוזה הממון הוגש לבית המשפט לענייני משפחה בשנת 1999, ואושר על ידו בתאריך 19.5.1999 (וראה הנספחים לתצהיר התובעת - מוצג ת/1). העובדה, כי ההסכם הוגש לבית המשפט כחמש שנים לאחר כריתתו, מחזקת את מסקנתי, שהתאריך הרשום בכותרת החוזה אינו משקף את התאריך האמיתי בו נכרת.

          עם זאת, ברור הדבר, כי הסכם הממון נכרת לפני המועד בו אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה (19.5.1999). מכיוון שהתאריך הרשום בכותרת הסכם הממון אינו משקף את התאריך האמיתי בו נכרת, כי אז התאריך הקובע לצורך פסק דין זה, יהיה איפוא התאריך בו אושר הסכם הממון על ידי בית המשפט לענייני משפחה, דהיינו - 19.5.1999.

ד. מטרת הסכם הממון - הברחת נכסי הבעל מנושיו