פסק-דין בתיק ת.א. 32436/06 - פסקדין

1.         בין הצדדים נוצר קשר עסקי בתחילת שנת  2004, ולפיו תהיה התובעת חברת קייטרינג מומלצת באולם הארועים של הנתבעת.

            אין מחלוקת בין הצדדים כי בגין שישה ארועים מהחודשים אוקטובר ונובמבר  2005, נותרה הנתבעת חייבת סך של  148,434 ש"ח עפ"י נספחים ב', ג' לכתב התביעה.

            בסעיף 3 לתצהירו ובעמוד  1 לפרוטוקול מיום 4.1.07, מאשר מנהלה של הנתבעת מר אייל לוי את סכום החוב ובין היתר אומר "אין אופל כופרת בנכונות הסכום הנקוב במסמך".

2.         הגנתה של הנתבעת הינה טענת קיזוז.

            לטענתו של מר לוי סיכם עם מנהל התובעת מר ינאי לוי על שתי אופציות לעבודה משותפת. אפשרות ראשונה כי יקימו במשותף חברה למתן שירותי קייטרינג שתפעל באולם הארועים של הנתבעת.

            אפשרות שנייה, באם לא תצא השותפות לפועל, תשלם התובעת לנתבעת לכל עונה סך של 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ בשל הזכות להיות מומלצת ע"י הנתבעת ללקוחותיה ומתן שירותי אוכל באולם הארועים.

התשלום היה גלובלי לשנה ללא קשר לכמות הארועים שיתבצעו בפועל וזאת במקום לשלם לנתבעת עמלה על בסיס מנות מוזמנות, כפי שנהוג עם חברות קייטרינג אחרות.

שנה לצורך התשלום השנתי "זה מאפריל עד אפריל" (עמ'  26 לפרוטוקול).

אין מחלוקת כי הקשר בין הצדדים הופסק בסוף חודש אוקטובר 2005 והארוע האחרון היה ביום 4.11.05.

3.         הנתבעת מסתמכת על מסמך B החתום ע"י מנהלי הצדדים, מסמך שנערך ככל הנראה בחודש אפריל  2004, עת הגיע מנהל התובעת לבצע טעימות אוכל באולם הארועים, ולאחר שהפרטים סוכמו בין הצדדים קודם לכן.

            את מסמך B רשמה בכתב ידה אחותו של מר לוי, גב' דנה דון לוי, עפ"י מה שהכתיבו לה אחיה ומנהל התובעת.

            מר ינאי לוי טוען כי עת חתם על מסמך B הסתיים המסמך במילים:

            "... קשר לחברת שמחה אופל  2000 בע"מ". וכל הרשום לאחר משפט זה הוסיף בשלב מאוחר יותר ללא הסכמתו וללא ידיעתו שכן לא קיבל העתק של המסמך בשלב החתימה.

            הצדדים חלוקים בניהם אצל מי מהם הושאר המסמך המקורי.  הנתבעת ועדיה טוענים כי המקור נמסר לינאי וצילום הושאר לנתבעת, ואילו ינאי טוען שלא קיבל את המסמך או העתק ממנו ולא ראה צורך לקבל העתק.

4.         חלק נכבד מסיכומיו של ב"כ התובעת מתמקד במסמך B ונטען שאין לקבלו ולהתייחס אליו שכן זהו צילום ובניגוד להוראת תקנה  170 לתקנות סדה"א לא נשלחה דרישה ערוכה לפי טופס  15 לתקנות.

            כן נטען כי התובעת הכחישה כי המסמך המקורי ברשותה והנתבעת כשלה  בדרך ניהולה ולא הוכיחה את טענת הקיזוז.

            הכלל הבסיסי הוא כי תנאי לקבלת מסמך כראיה קבילה יהא בהגשת המקור, ואולם חל כרסום רב בנוקשות הכלל שאינו זוכה לעדנה כבעבר.

            ראה פסק דינו של כב' השופט בדימוס מישאל חשין בע"א 6205/98 אינגר נ' עופר, דינים עליון כרך נט עמ'  947.

            השופט חשין מביע דעתו כי המגמה להקל בדרישה להציג דווקא את המסמך המקורי "מתחייבת במציאת ימינו" וזאת לאור ההתפתחות הטכנולוגית המואצת.