פסק-דין בתיק ת.א 3232/97 - פסקדין

ההליך:

1.         בכתב התביעה המתוקן שקדם להחלטה מיום 16.7.00 ביקש התובע כלהלן:

א.         לקבוע כי השותפות בינו לבין נתבע 1, שהוקמה על פי הסכם מיום 8.01.91 (להלן - השותפות), עדיין קיימת; לחייב את נתבע 1 ונתבעת 2 להעמיד לעיונו את כל התיעוד הנוגע לאותה שותפות מאז חודש 1/94, וליתן את חשבונות השותפות לשנים 1994 ואילך.

ב.         לחלופין, לקבוע סכום קבוע לכל טון של חומר שנכרה מאתר הכריה נשוא השותפות, ולהורות לנתבעים לגלות את כמות החומר שנכרה מאז 1/94, על מנת לערוך את החשבון בהתאם לכך.

ג.          בה במידה שייקבע שהשותפות פורקה במועד כלשהו - לפסוק לתובע את סכום הפיצויים המוסכם בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 8.01.91, ומחצית מהרווחים ומנכסי השותפות, נכון למועד הפירוק.

ד.         לחייב את נתבעת 2 בפיצויים בגין גרם הפרת חוזה ונטילת חלקים ברווחים ובנכסי השותפות.

2.         בבש"א 71021/02 ביקש התובע לקבוע שהעיקול שהוטל לזכותו בבש"א 10417/01 על הכספים שמגיעים לנתבעת 2 (ר.ב.מחצבים) מהחברה קוניאל אנטוניו בע"מ, וזכויותיו באותם כספים גוברים על המחאת הזכויות שהמחתה נתבעת 2.

3.         במהלך הדיון הוחלט בהסכמת הצדדים לדון תחילה בשאלה - אם השותפות פורקה או טרם פורקה, וביחס למועד הפירוק, אם פורקה. כמו כן הוסכם שבה במידה שיוחלט שהשותפות פורקה לאחר חודש 12/93, יימשך הדיון בשאלת זכויות התובע ביחס לתקופה שלאחר מכן וביחס לפיצוי המוסכם.

בנוסף, הוסכם בין הצדדים שפסק הדין שניתן בבית משפט השלום יוצר מעשה בית דין בשאלות שהיו במחלוקת שהוכרעו באותו פסק דין.

4.         בתביעה בבית משפט השלום ביקש התובע לחייב את נתבע 1 ברווחים שהופקו מכריית החרס באתר נשוא השותפות ובפיצויים המוסכמים על פי הסכם השותפות בסך 150,000 ש"ח בגין פירוק השותפות על ידי נתבע 1.

5.         בפסק דין של בית משפט השלום שניתן בתביעה האמורה ביום 10.08.95 נקבע כלהלן:

א.         אי התשלום לתובע מהרווחים שהופקו מכריית החרסית בשנת 1993 לא היה בגלל העובדה שהתובע לא נטל כל חלק בהתאמת החרסית לייצור, כטענת נתבע 1, ולא היה קשור לטענה שהחומר ששווק היה מאתר אחר.

החומר שסופק לחסין אש בע"מ באותה שנה היה מהאתר שנתגלה על ידי התובע, עליו חל הסכם השותפות, שהותאם לתהליך הייצור של חברת חסין אשר בע"מ.

ההסכם בין הצדדים אינו מצטמצם לבור ממנו הוציאו את החומר, אלא לאזור בו נמצא החומר.

ב.         איש לא ביטל את ההסכם בשנת 1991, לאחר שחומר הניסוי שהועבר לחסין אש לא התאים אז לייצור ולשיווק.

            נתבע 1 המשיך במאמצים לשיפור החומר שהוצא מהאתר שנתגלה על ידי התובע, ונתבע 1 בהתנהגותו, עת פגש את התובע במינהל ואמר לו כדבריו שאם הנסיונות יצליחו יהא זכאי לתגמול, הביע את דעתו שההסכם הינו בתוקף, ורק משהצליח להפיק כמות נכבדה של חומר הגיע למסקנה שהתובע אינו זכאי לתגמול.

ג.          ההסכם היה הסכם מתלה, התלוי בטיב החומר ובשיווקו, אך בזכות פועלו של נתבע 1 ובעזרת מר מילר, הותאם החומר לתהליך הייצור, ולאור זאת היה זכאי התובע לתמורה על פי ההסכם שבין הצדדים.

ד.         בעת שנתבע 1 יזם את השינוי בתהליך הייצור, הוא לא הביא את הדבר לידיעת התובע, ועשה את הכל בלי לשתף אותו, אף שהבטיח לתובע לשתפו ברווחים אם יצליחו הניסויים שנעשו.

ה.         התובע לא עשה דבר מיוזמתו מאז שנת 1991, כאשר הנסיון הראשון לא עלה יפה, ועד לשנת 1993, עת היתה הצלחה לשינויים בתהליך הייצור, שנעשו על ידי נתבע 1.