פסק-דין בתיק ת.א. 29497/05 - פסקדין

מבוא ורקע

1.         התובעת הינה הבעלים של הבניין הבנוי על חלקה 51 בגוש 6918 והמצוי ברחוב אלנבי 73, תל-אביב, הכולל, בין היתר, חנות הממוקמת בקומת הקרקע בבניין (להלן- "החנות" או המושכר" ).

2.         הנתבע, יחד עם אביו אשר קלוו ז"ל, שכרו, בשכירות מוגנת, את החנות מבעלי הבניין שקדמו לתובעת, זאת על פי חוזה שכירות מיום 5.6.74 (להלן-" חוזה השכירות" או "החוזה").

            מטרת השכירות נקבעה בחוזה ל"מסחר בנעליים והלבשת ילדים וגברים".

3.         בתביעה שבכאן עתרה התובעת לפינוי הנתבע מהמושכר בהתבסס על עילת פינוי אחת והיא - נטישתו של המושכר.

            לטענת התובעת למן חודש נובמבר 2003, עוד טרם פטירת אביה המנוח, המושכר ננטש על ידי הנתבע ואביו המנוח, ואלה חדלו לנהל בו עסק כלשהו.

            לא זו בלבד אלא שהנתבע תלה שלט בחזית המושכר בו הציע החנות למכירה בדמי מפתח, ואף חדל לצרוך חשמל - מה שמלמד על הנטישה.

4.         בכתב הגנתו טען הנתבע כי הגם שחדל מלהפעיל עסק במושכר, הרי שהדבר נכפה עליו כתוצאה מקשיים כלכליים.

            לדבריו, אין ולא היתה לו כל כוונת נטישה ואם וכאשר ישתפר מצבו הכלכלי ישוב להפעיל במושכר עסק.

            לטענת הנתבע, הוא אכן התכוון למכור את זכויותיו במושכר ואף ניהל עם התובעת מו"מ להחזרתו לידיה תמורת דמי פינוי - מהלך שלא צלח.

            לדבריו, לא יהא זה צודק להורות על פינויו מהמושכר נוכח ההשקעות שהשקיע בו, כולל תשלום דמי מפתח, בסכומי עתק.

            לבסוף עתר הנתבע, לחילופין, ליתן סעד מן הצדק נוכח נסיבותיו האישיות.

            דיון ומסקנות

הפן המשפטי

5.         כידוע לכל, עילת הנטישה אינה מנוייה בסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן-" החוק"), אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי דייר אשר נטש את המושכר, איבד את הגנת החוק ומן הדין לפנותו.

            על מנת שתקום לו לבעל הבית עילת פינוי בגין הנטישה עליו להוכיח שני יסודות מצטברים: האחד, עובדתי פיזי - עזיבת המושכר. השני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלוייה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ראו: ע"א 997/91, 3505, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה י-ם נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו(5) 758, 769].

            עוד יש לידע, כי נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה "... מוטל על שכמם של בעלי הבית מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" [ד. ברק אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמוד 116].

            במקרה של ספק, ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר [ד. בר אופיר, שם, שם].

            לבסוף יש להבהיר כי כאשר עסקינן בבית עסק - להבדיל מדירת מגורים -  אין דורשים מהדייר שימוש קבוע ויום יומי, די בכך שהעסק יתנהל ברציפות וללא הפסק [ראו: ד. בר אופיר, שם, עמ' 124/ה'].

            על רקע ההלכות האמורות נבחן, האם השכילה התובעת להרים הנטל המוטל עליה להוכיח התגבשותה של עילת הנטישה.