פסק-דין בתיק ת.א. 2631/04

השופט ישעיהו שנלר :

1.         בפנינו תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), שהגישה התובעת כנגד הנתבע, לאחר שהאחרון הורשע, לפי הודאתו, בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין, תשל"ג-1977 (להלן - החוק) (להלן - העבירה).

הרקע וההליך שבפנינו :

2.         לפי עובדות כתב האישום בהן הודה והורשע הנתבע, הגיעה התובעת ארצה מתאילנד כעובדת זרה, ובמשך למעלה משנה עבדה באופן בלתי חוקי בביתו של הנתבע. התובעת עבדה כמטפלת בילדתו הקטנה ובעבודות הבית, והתגוררה בבית הנתבע ואשתו.

בכתב האישום פורטו חמישה מקרים בהם בעל הנתבע את התובעת, כולם בחודש מאי 2004. שלושה מהמקרים אירעו בביתו של הנתבע, ושניים נוספים במכוניתו.

כן צויין כי הנתבע ביצע את האמור כשהוא מנצל את מרותו כמעסיק.

3.         ביום 29.6.04, במסגרת הסדר טיעון, הודה הנתבע בעובדות כתב האישום, ככל שהן מגלות עבירה לפי סעיף 346(ב) לחוק, בהתייחס לחמש עבירות של בעילה אסורה בהסכמה וכן בעבירה נוספת אשר אינה רלוונטית לדיון דנן.

יוער, כי מלכתחילה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום אשר ייחס לו עבירת אינוס, אולם כפי שציין בית המשפט העליון במסגרת ערעור שהגיש הנתבע (ע"פ 8257/04) (להלן - הערעור), הודאתו התייחסה אך ורק למפורט לעיל.

במסגרת גזר הדין, חוייב הנתבע בתשלום פיצוי לתובעת בהתאם לסעיף 77 לחוק, בסך של 25,000 ש"ח.

4.         ביום 7.12.04, הגישה התובעת את התביעה דנן, בה עתרה לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי בגין סבל, ללא הוכחת נזק, בסך 50,000 ש"ח בגין כל אחד מהאירועים, נזק מיוחד בסך של 5,000 ש"ח וכן נזק כללי.

5.         לאחר הדיון בהליכים הראשוניים, שהתנהלו בפני כב' הרשם ברוך, הועבר הדיון בתביעה למותב זה, אשר דן בהליך הפלילי.

6.         ביום 18.6.06, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, לפיה בית המשפט יפסוק בתובענה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא מתן נימוקים, בטווח שבין 50,000 ש"ח מינימום לבין 160,000 ש"ח.

כך גם הסכימו הצדדים כי בבוא בית המשפט להכריע בתובענה, יוכל להתחשב בסכום שכבר שילם הנתבע לתובעת, במסגרת ההליך הפלילי, דהיינו, 25,000 ש"ח.

ההסכמות האמורות קיבלו תוקף של החלטה, ובהתאם, נקבע כי התובעת תגיש סיכומיה ולאחר מכן יגיש הנתבע את סיכומיו.

עיקר טענות הצדדים :

7.         התובעת טענה בסיכומיה כי המעשים שביצע בה הנתבע, לא היו בהסכמה, וכי גם אותה הסכמה נשוא סעיף 346(ב) לחוק, לאו הסכמה היא, הואיל והושגה תוך ניצול יחסי מרות בעבודה. כך גם נטען כי עבירה שבוצעה על-פי סעיף 346(ב) לחוק, מהווה גם הטרדה מינית, תוך הפניה לעש"מ 4790/04 מדינת ישראל נ' בן חיים, תק-על 2005(2) 907. בנסיבות אלו, כך התובעת, הואיל ומדובר בהטרדה מינית במסגרת יחסי העבודה והמרות, זכאית היא לפיצוי ללא הוכחת נזק, בשיעור של 50,000 ש"ח בגין כל אחד מהאירועים.

לטענת התובעת, אין להתחשב כלל בפיצוי שנפסק לה במסגרת ההליך הפלילי, אשר לא הייתה צד לו, וכי ניתן ללמוד מאשר צויין בגזר הדין בדבר חומרת מעשיו של הנתבע, ולפיצוי המתחייב מכך. עוד מפרטת התובעת את אשר חוותה, בטענה כי זכאית היא משום כך, גם לפיצוי בגין כאב וסבל. בנוסף, עתר ב"כ התובעת לפיצוי עונשי, תוך שהפנה לפסיקה בדבר גובה הפיצויים שנפסקו לנפגעי עבירות שונות.

לאור כל האמור, עתרה התובעת לחייב את הנתבע בסכום המקסימלי, בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

8.         הנתבע הדגיש בסיכומיו כי גם לאור האמור בערעור, הודאתו הייתה כי מדובר בבעילה בהסכמה, וכי על כן אין מקום לטיעון הסותר זאת.