פסק-דין בתיק ת.א. 2584/04

1.            לפניי 3 תביעות שאוחדו;

מנהל מקרקעי ישראל (להלן: " התובע") מנהל את המקרקעין הידועים כחלקות 59 ו- 57 בגוש 6076 (להלן: " המקרקעין") שבבעלות רשות הפיתוח.

המנהל טוען, כי בביקור מפקח מטעמו התגלה, כי הנתבעים בכל 3 התיקים האמורים תופסים שלא כדין חזקה בחלקים מהמקרקעין והקימו בהם מבנים ללא זכות שבדין, ללא אישור התובע, בניגוד להסכמתו, ללא כל רשות ומבלי לשלם מאומה.

נתבעת 1 גב' רבקה דמארי הקימה במקרקעין (חלקה 59) מבנה בשטח של כ- 31 מ"ר המסומן ו' במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2584/04.

נתבע 2, מר אשר דמארי, תופס שלא כדין חזקה בשטח של כ- 176 מ"ר במקרקעין (חלקה 59)  והקים בהם מבנים בשטח של כ- 75 מ"ר המסומנים ה' במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2585/04.

נתבעים 3 ו-4, ה"ה שאול וחבצלת דמארי, תופסים שלא כדין חזקה בשטח של כ- 170 מ"ר במקרקעין (חלקה 57) והקימו בהם מבנים כמסומן ג' במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2588/04.

המנהל עותר לפנות ולסלק ידם של הנתבעים ו/או כל מי מטעמם וברשותם מהמקרקעין והחזרתם לידיו, כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ ולאחר הריסת המבנים שבנו בהם הנתבעים.

2.       א.        בכתב הגנתה טוענת נתבעת 1, כי כתב התביעה מתייחס לתוספות בנייה ולחלקים נוספים בחצר של בית ברחוב בבית דגן (להלן: " בית המגורים העיקרי") שאינו חלק מהתביעה ומסומן א' בתשריט נספח ב' לתביעה.

נתבעת 1 טוענת, כי תוספת הבנייה לבית העיקרי ותוספות אחרות המופיעות בתשריט ומסומנות באות ד' ניבנו בידיעה ו/או באישור התובע כבר באמצע שנות השבעים.

הנתבעת טוענת, כי היא מחזיקה בעצמה בתוספות הבנייה אשר שימשו אותה למגוריה החל משנת 1944 ועד היום.

                 ב.               נתבעת 1 טוענת, כי על הבית העיקרי ותוספות הבנייה חל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר").

בהתאם לחוק הגנת הדייר, חזקתה בנכס נשוא התביעה מוגנת על פי דין ולפיכך לא קמה לתובע זכות לפנותה מהנכס אלא בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר.

                  ג.                הנתבעת טוענת, כי החל משנת 1964 נכרת בין התובע לבין אמה חוזה שכירות בגין הבית העיקרי ובשנת 1989 נכרת חוזה נוסף אשר החיל את חוזה השכירות המקורי גם על תוספות הבנייה.

לטענתה, היא זכאית להמשיך להתגורר בנכס בהיותה בתם של הדיירים לפי חוזה  השכירות.

הנתבעת טוענת, כי התובע מנוע מלפנותה כל עוד לא פונה הבית העיקרי על תוספות הבנייה שלו.

                 ד.               הנתבעת טוענת, כי היא ברת רשות בחדר המגורים ובתוספות האחרות וזאת בהתאם לחוזי השכירות עם התובע ו/או על פי דין ו/או על פי הלכה פסוקה.

                 ה.               לחילופין טוענת הנתבעת, כי החזיקה בנכס, לרבות תוספות הבנייה, החל משנת 1994. התובע לא פנה בדרישה להחזיר את החזקה בנכס או לפנות תוספת כלשהי מתוספות הבנייה ולא נקט כל מנהג בעלים אחר משנת 1989 ועד הגשת התביעה ולפיכך, גם אם תתקבל טענתו, כי לא נתן הסכמתו ו/או רשותו לנתבעת להחזיק בנכס, מהווה שתיקתו רבת השנים רשות מכללא חינם.

הנתבעת טוענת, כי בנסיבות המיוחדות של העניין, ככל שהתובע רוצה לבטל את רשות החינם - אין הוא רשאי לעשות כן אלא בכפוף לפיצוי בגין הנזק שיגרם לה עקב כך.

הנתבעת טוענת, כי התובע יודע ו/או היה עליו לדעת, כי היא מחזיקה בנכס ונוהגת בו מנהג בעלים, לכל הפחות משך 10 שנים.