פסק-דין בתיק ת.א. 2234/00

פתח דבר

1.         עדנן אל אעסאם ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 12.6.72, היה פחח רכב במקצועו, והתגורר עם רעייתו בלוד. בתאריך 20.3.99, היה המנוח מעורב בתאונת דרכים כאשר נהג ברכב שמספר הרישוי שלו 06-941-83 (להלן: "התאונה הראשונה"). ביום 13.6.00 היה המנוח מעורב בתאונת דרכים נוספת, בסמוך לצומת בן-שמן, כאשר נהג ברכב שמספר הרישוי שלו 00-469-26 (להלן: "התאונה השנייה"). בתאונה זו נהרג המנוח.

התובעת, אינתיסאר אל אעסאם, ילידת שנת 1971 (להלן: "התובעת"), הייתה רעייתו של המנוח, והייתה תלויה בו לפרנסתה ולסיפוק צורכי מחייתה. בני הזוג נישאו באפריל 1992, ולא היו להם ילדים.

הנתבעת, "כלל חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הנתבעת") היא חברה בערבון מוגבל, הרשומה בישראל ומורשית על פי דין לעסוק בביטוח. הנתבעת ביטחה את הרכב בביטוח חובה כמשמעו בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל - 1970 (להלן: "ביטוח חובה"), ועל כן חבה בכל חבות לנזק גוף עקב השימוש ברכב, וזאת מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

טענות הצדדים

2.         התובעת הגישה תביעתה בשתי עילות.

ראשית, היא תובעת בשם עזבונו של המנוח בגין נזקי התאונה הראשונה. לטענתה, בעקבות התאונה הראשונה נקבעו למנוח ארבע חודשי אי כשירות מלאה לעבודה, ולאחר מכן, בשל תהליך ההחלמה, נמנע ממנו להמשיך ולתפקד בעבודתו ולחזור למיצוי פוטנציאל השתכרותו. לטענת התובעת, תקופת החלמתו של המנוח מהתאונה הראשונה טרם הסתיימה עד למותו בתאונה השנייה. יצויין עוד, כי בסיכום טיעוניה כללה התובעת את נזקי התאונה הראשונה גם בחישוב נזקיה כתלויה, אלא שנזקים אלה הם נזקים שנגרמו, לכאורה, למנוח ולא לתובעת, ולכן זכות התביעה בגינם נתונה לעיזבון בלבד, כפי שיבואר בהמשך.

            שנית התובעת טוענת כי עם מותו של בעלה בתאונה השנייה, נגרם לה אובדן תמיכתו בה וכן "אובדן שירותי בעל" לכל תוחלת חייה, וכי היא זכאית לפיצוי בראשי נזק אלה כמי שהייתה תלויה במנוח. במהלך ניהול המשפט, לאחר פרסום פסק הדין בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח (4) 486 (להלן: "הלכת אטינגר"), ביקשה התובעת לתקן את כתב תביעתה, כך שתכיל גם תביעה לפיצוי העיזבון בראש הנזק של פוטנציאל ההשתכרות ב"שנים האבודות", בנוסף לפיצוי בגין כאב וסבל - כאשר אין מחלוקת כי בכל מקרה תביעתה של התובעת כתלויה ותביעתה מכוח העיזבון הן חלופיות, והיא עותרת לקבלת הפיצוי הגבוה מבין השניים. בנוסף עותרת התובעת לקבלת פיצוי בגין הוצאות הקבורה.

הנתבעת מצידה טענה כי נזקי המנוח מן התאונה הראשונה לא הוכחו כלל, ומשכך אין העיזבון זכאי לפיצוי בגינם. הנתבעת אינה חולקת על חבותה בכל הנוגע לתאונה השנייה, אלא שהיא חולקת על תחשיבי הנזק שהגישה התובעת. בעניין פיצוי העיזבון בגין "השנים האבודות" בהתאם להלכת אטינגר, ויתרה הנתבעת בסיכומיה על הטענה שהעלתה בתחילה נגד עצם תיקון כתב התביעה, והתמקדה בטיעונים מהותיים לגופו של עניין. הנתבעת חלקה הן על תחולתה של הלכת השנים האבודות במקרה של תאונת דרכים והן על שיטת החישוב שהציגה התובעת.

דיון

3.         מטעם התובעת העידו התובעת עצמה וכן מר צבי שוכמן, מנהל החשבונות במוסך צרפתי, שם עבד המנוח כשכיר בתקופה 11/95 - 3/97, ומר אבו צעלוק, שהיה מנהל החשבונות בעסקו של המנוח - מוסך לפחחות רכב שפתח כעצמאי בשנת 1997. מטעם הנתבעת העידה גב' מאיה חן, שעבדה במשרד חקירות ונשלחה מטעם הנתבעת לבדוק את מצבה המשפחתי של התובעת.

מעמדה של התובעת לגבי העיזבון

4.         כאמור, התובעת משתיתה את תביעתה על שני אדנים חלופיים: על אובדן תמיכתו של המנוח בה כתלויה בו לצורכי מחייתה ולחלופין - כיורשת, בשם עזבונו. התובעת טענה בתצהירה כי היא "אלמנתו ויורשתו של המנוח" (סעיף 3 לתצהיר התובעת), טענה דומה לזו שהעלתה בכתב התביעה, ואף בכתב קבלת התשלום התכוף מאת הנתבעת (מסמך נ/3) הצהירה כי היא אלמנתו ויורשתו של המנוח. אלא שמצו הירושה שצירפה התובעת לתיק מוצגיה (מוצג א' למוצגי התובעת) עולה כי התובעת איננה היורשת היחידה של המנוח: היא יורשת של מחצית העיזבון, ואילו שני הוריו של המנוח, מוחמד אל אעסאם וסבחה אל אעסאם (להלן: "הורי המנוח"), זכאים כל אחד לרבע מן העיזבון. ודוק: התובעת לא טענה כי הורי המנוח ייפו את כוחה להגיש תביעה זו בשם העיזבון, והם אף לא צורפו כתובעים בתיק. כמו כן, לא מונה מנהל עיזבון, ולא נטען כלל כי נתבקש מינויו של מנהל כאמור.

הנתבעת ביקשה להיאחז בעובדה זו כדי לטעון שזכותה של התובעת היא רק למחצית מהפיצוי שיש לפסוק לעיזבון, וטענה בסיכומיה כי:

"בראשית הדברים יובהר כי בסיכומי התובעת נפלה טעות עת היא מתייחסת לעצמה כזכאית לכל תביעת העיזבון. לא כך היא.

על פי צו הירושה [...] חלקה בעיזבון הוא רק מחצית. המחצית השנייה שייכת להורי המנוח.

לכן מכל סכום שיפסק במסגרת הליכים אלו, כנזק של העיזבון, תהיה התובעת זכאית למחצית בלבד." (עמ' 10 לסיכומי הנתבעת).

לטענה זו לא השיב ב"כ התובעת כלל בסיכומי התשובה שלו, ויש להצר על כך.

ואולם נדמה כי השלכות מחדלה של התובעת בעניין תביעת העיזבון רחבות בהרבה מכפי שטענה הנתבעת, ואבהיר את דבריי.

סעיף 122 (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1955 (להלן: "סעיף 122 (ב)") קובע כי "פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט, מראש או למפרע". בספרו של ד"ר י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995) (להלן: "זוסמן"), בעמ' 118 מצוין:

"הוגש כתב טענת על-ידי מקצתם של היורשים, ללא הסכמת היורשים האחרים ובלי אישור בית המשפט, אין בית המשפט יכול לתת פסק-דין אלא שומה עליו לצרף כבעלי דין נוספים את שאר היורשים  והוא - אם לא מחק את כתב הטענות או דחה את התובענה בשל הפגם."

            ובהמשך מציין זוסמן כי:

"אם טרם ניתן אישור בית המשפט ביום הגשת כתב התביעה יוכל היורש-התובע להגיש בקשה נפרדת שאל הדיון בה יוזמנו, אם הדבר ניתן, שאר היורשים כפי שכבר בואר."