פסק-דין בתיק ת.א. 18710/00

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.

א. העובדות:

התובעת, ילידת 12.2.43, נפגעה במהלך עבודתה בבית ספר "חופית" בראשון לציון שבו שימשה באותה תקופה עובדת ניקיון. ביום 11.7.96 התבקשה התובעת ע"י הנתבעת 4, מנהלת בית הספר (להלן: "המנהלת") להוריד תמונה שהייתה מונחת על ארון בחדר המורים. התובעת עלתה על כיסא פלסטיק על מנת להוריד את התמונה, איבדה את שיווי משקלה ונפלה. (להלן:"התאונה"). כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בשורש כף יד ימין. בתמיכה לתביעה הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר קמחין מומחה לכירורגיה אורטופדית, אשר העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות עם שינוי במפרק ו- 5% בשל גירוי המדיאנוס (נספח ד' לכתב התביעה).

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובעת עם תום תקופת אי הכושר המלאה נכות זמנית בשיעור 30% החל מיום 12.1.97 למשך שישה חודשים, לאחר מכן העמיד את שיעור הנכות הצמיתה על 10%.

התובעת מייחסת לכל אחד מהנתבעים רשלנות לקרות התאונה.

הנתבעת 1 (להלן: " העירייה"), מעבידתה של התובעת והמחזיקה במקרקעין שבהם אירעה התאונה, התרשלה שלא דאגה לתנאים בטוחים במקום העבודה. המנהלת אשר הורתה לתובעת להוריד את התמונה מהארון, התרשלה שלא פיקחה בצורה נאותה על התובעת ולא נקטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את הפגיעה. הנתבעת 3 (להלן: " משרד החינוך") מעסיקתה של המנהלת אחראית באחריות שילוחית למעשיה ומחדליה.

הנתבעים מייחסים את האחריות הבלעדית או המכרעת לקרות התאונה לתובעת ובנוסף כל אחד מהם מבקש להטיל את מירב האחריות על רעהו.

לטענת המנהלת התובעת החליטה על דעת עצמה לטפס על הכיסא.

הנתבעים צירפו את חוות דעתו של פרופ' נרובאי, שהעריך את שיעור נכותה הצמיתה של התובעת ב-10%. 

ב. עדויות:

התובעת העידה כי עלתה על כיסא פלסטיק (כדוגמת במ/2) וכשרצתה לרדת מעדה ונפלה (פר' עמ' 4, ש' 13, 18).

אמנם עדותה של התובעת עדות יחידה היא, אלא שעדות המנהלת לא רק שאינה עומדת בסתירה לעדותה אלא מחזקת אותה. עפ"י הודעתה הראשונה של המנהלת (במ/5) רצפת חדר המורים הייתה מלאה בחפצים ועל כן יש להניח שתוך כדי ירידה מהכיסא נתקלה התובעת באחד החפצים (ראה עדות התובעת עמ' 6, ש' 14, 16 ועדות המנהלת בהמשך עמ' 11 ש' 11, ש' 25 - 24).

ב"כ הנתבעים מנסים להטיל ספק במהימנותה של התובעת, אך לא כך התרשמתי מעדותה לפניי.

אוסיף, כי גם אם ניתן למצוא סתירות כאלה ואחרות בעדותה של התובעת לא ראיתי את הסתירות  כמהותיות ומגמתיות ולפיכך, נוכח התרשמותי מכנות גרסתה של התובעת, אני מקבלת עדותה באשר לאופן התרחשות התאונה.

התובעת העידה כי ביצעה את הוראת המנהלת וכי אותה עת לא היה סולם בבית הספר, שכן הסולם שהיה נגנב. (עמ' 4 ש' 10 - 9, 12, עמ' 5 ש' 15, עמ' 6 ש' 23). מנגד העידה המנהלת  כי על העירייה לספק אמצעי עזר בטיחותיים כגון סולם (נ/2) אשר היה בבית הספר אותה העת.

בחקירתה הנגדית הוסיפה:

         " אני יודעת שגם אם היום הייתי נדרשת לבצע את אותה פעולה לא
         הייתי זקוקה לסולם. השימוש בסולם או בכיסא לא היה עושה את
         ההבדל, ההיפך הכיסא יציב יותר ... אם הייתי חושבת שהסולם הוא
         כלי עזר יותר טוב הייתי אומרת לה שתיקח סולם ואפילו עומדת על כך