פסק-דין בתיק ת.א. 1720/04 - פסקדין

א.       רקע הדברים ותיאור ההליך

1.        בפניי תביעה להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), אשר הוגשה על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 746/03), והועברה לפסים של תובענה רגילה (בלא שהוגשו כתבי טענות חדשים).

התובע (להלן: " יונתן" או " התובע"), נתבע 1 (להלן: "אבנר") ונתבעת 2 (להלן: "בלהה") מחזיקים במניות מדיספק בע"מ (להלן: "החברה"), שהיא חברה פרטית העוסקת בייצור מערכות אלקטרוניות לשימוש בתחום הרפואה. התובע מחזיק ב- 18.2% ממניות החברה,  בעוד שאבנר ובלהה, הנשואים זה לזו, מחזיקים יחד ב- 72.8% ממניות החברה (אבנר לבדו מחזיק רק ב- 0.8% מהמניות). ב- 9% הנותרים של מניות החברה מחזיק אניל דהינגרא, תושב ארה"ב המנהל את חברת הבת של מדיספק בארה"ב (להלן: "דהינגרא"). אבנר, בלהה והחברה הם הנתבעים בתובענה שהגיש התובע (להלן: "הנתבעים").

אבנר, בלהה ודהינגרא מכהנים כדירקטורים בחברה, ובתקופה הרלבנטית כיהן רו"ח יוסף זגורי ז"ל כדירקטור בחברה מטעם התובע. כעת מכהן רון לוין כדירקטור בחברה מטעם התובע. אבנר מכהן גם כמנכ"ל החברה וכיו"ר הדירקטוריון שלה.

2.        בשנת 1995 נתגלע סכסוך בין אבנר להתובע. האחרון כיהן עד אז כדירקטור וכסמנכ"ל החברה. הסכסוך נגע לאופן ניהול ענייניה הכספיים של החברה, ועקב כך חדל התובע מלכהן כסמנכ"ל בחברה, ובשנת 1997 אף פוטר מתפקידו כדירקטור בחברה.

3.        ביום 7.7.96 נערך בין התובע לבין החברה הסכם בוררות לפיו מונו באי-כוח הצדדים (המייצגים אותם גם בהליך זה), עו"ד רונן הורוביץ ועו"ד התובע שרמן, כבוררים בתביעות ההדדיות שבין הצדדים (נספח ג' לכתב התשובה). ביום 13.8.96 ניתן פסק בוררות (להלן: "פסק הבוררות הראשון" ו"הבוררות הראשונה" - נספח ב' לכתב התשובה). פסק זה כולל הכרעות המהוות מעשה בית-דין, המחייב את הצדדים לתובענה זו. בפסק הבוררות הראשון נקבעו הסכומים המגיעים לאבנר ולתובע מהחברה, ובסעיף 3 נאמר: "מעבר לאמור לעיל, אין כל חיוב כספי למי מהצדדים לשלם למשנהו". טענות הצדדים בבוררות הראשונה מופיעות במסמכים שהגישו בבוררות (נספחים ד'-ה' לכתב התשובה).

4.        בשנת 1997 הגיש התובע נגד החברה ואבנר תביעה כספית בבית משפט השלום ברמלה בגין כספים שהגיעו לו לטענתו עקב פעולותיו כ"משווק", ואף הטיל עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי החברה. העיקול הזמני בוטל והתובענה נמחקה (נספחים ח'-ט' לכתב התשובה).

5.        משנמשכו חילוקי הדעות שבין התובע לבין אבנר, לאחר פסק הבוררות הראשון, נערך בין התובע, אבנר והחברה הסכם בוררות מיום 23.2.98, לפיו מונתה כבוד השופטת בדימוס הדסה בן עתו (להלן: "הבוררת"), כבוררת במחלוקות שבין הצדדים (ההסכם צורף כנספח א' לכתב התשובה). בסעיף 3 להסכם הבוררות נקבע כי:

"הצדדים מצהירים ומאשרים בזאת כי מלבד הדרישות ו/או הטענות ו/או התביעות כפי שיפורטו בכתבי הטענות שיוגשו בבוררות אין להם ולא תהיינה להם כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה שעילתה, בין ידועה ובין שאינה ידועה, נולדה לפני חתימת הסכם זה".

כתבי הטענות שהגישו הצדדים בבוררות זו צורפו כנספחים יב-יד לכתב התשובה. אולם, לאחר הגשתם הגיעו הצדדים להסכמה בדבר יישוב חלק מן המחלוקות שנתגלעו ביניהם, וצמצום המחלוקות אשר יידונו בבוררות. הסכמה זו נערכה בכתב הסכמה מיום 11.3.99 (נספח ב' להמרצת הפתיחה - להלן: "כתב ההסכמה", ולגבי מועד עריכתו ראה סעיף 14.7 לתצהיר אבנר). בסעיף 5.7 לכתב ההסכמה נקבע כי: "למען הסר ספק, נדחות כל התביעות והתביעות שכנגד הכספיות המפורטות בכתבי הטענות שהוגשו בבוררות למעט אותן תביעות שהוסכם שיוכרעו ע"י כבוד הבוררת". כך גם נאמר בסעיף 1 לכתב ההסכמה כי:

"הח"מ מאשרים בחתימתם כי הגיעו לכלל הסכמה בכל הנושאים והמחלוקות ביניהם וכי בכפוף לקיום כל האמור להלן, אין ולא תהיינה לאחד כלפי משנהו כל טענה דרישה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא שעילתה נולדה לפי (צ"ל: לפני - ע.ב.) חתימת כתב הסכמה זה.

התביעה והתביעה הנגדית בבוררות בפני כב' הבוררת הדסה בן עתו ידחו ללא צו להוצאות, למעט באותם הנושאים שבמחלוקת שימשיכו להתברר ויוכרעו ע"י כב' הבוררת ...".

בסעיף 5.5 לכתב ההסכמה נאמר: "כל התביעות והטענות של אטינג נגד ספקטור ואשתו בדבר טובות ההנאה, הנסיעות לחו"ל וכו', תמחקנה".

בכתב ההסכמה פורטו ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כמו גם אותם נושאים אשר הוסכם כי ימשיכו להתברר בפני הבוררת. לאור האמור לעיל, טוענים הנתבעים כי גם כתב הסכמה זה מהווה מעשה בית-דין, המונע הגשת תביעה בכל עניין שעילתו נולדה לפני שנת 1999, שכן עילה שכזו נדחתה בהסכמה במסגרת הבוררות השניה.

6.        ביום 11.6.00 ניתן פסק הבוררות השני אשר אושר על ידי בית המשפט ביום 13.9.01, בהסכמת הצדדים (להלן: "הבוררות השניה" ו"פסק הבוררות" - נספחים ג'-ד' להמרצת הפתיחה). פסק הבוררות דן בכמה מחלוקות, שנותרו לאחר כתב ההסכמה, ורק שתיים מהן רלבנטיות לענייננו: קביעת שכרו של אבנר כמנכ"ל, רטרואקטיבית ממועד פרישתו של התובע כסמנכ"ל (בחודש דצמבר 1995), כולל הבונוס המגיע לאבנר מרווחי החברה, ושאלת חברותו של התובע בדירקטוריון החברה. בעניין שכרו של אבנר, קיבלה הבוררת הנכבדה את טענותיו של התובע כי אבנר העלה לעצמו באופן "בלתי ראוי" את שיעור שכרו בשנים 1999-1997 (מ- 8,000 דולר לחודש ל- 12,000 דולר בחודש), וכי יש להעמיד את שכרו, רטרואקטיבית ממועד פרישתו של התובע, על סך של 10,000 דולר לחודש. הבוררת הבהירה כי מהחלטה זו נובע שמניעיו של אבנר בהעלאת השכר היו למנוע או להקטין את שיעור הדיבידנד המגיע לתובע כבעל מניות בחברה, וכי הדבר עולה כדי עושק מיעוט. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם השכר שקבעה הבוררת משקף את  סך כל עלות העסקתו של אבנר בחברה, או שמא רק משכורתו החודשית.

גם בעניין הבונוס שנטל לעצמו אבנר, קיבלה הבוררת הנכבדה את עמדת התובע. אבנר נטל לעצמו בונוס בשיעור של 15% מרווחי החברה ברוטו, אף שקודם לכן עמד שיעור הבונוס על 8.5% מהרווח השנתי נטו של החברה. הבוררת דחתה את טענת אבנר כי עם הפסקת עבודתו של התובע בחברה, הוא היה זכאי להעלאת הבונוס (כמעט הכפלתו), וקבעה כי "לא יעלה על הדעת שעם פרישתו של מנהל אחד יזכה השני לבונוס כפול". הבוררת לא קבעה בפסק בצורה מפורשת את שיעור הבונוס לו זכאי אבנר, והשאלה בה חלוקים הצדדים היא האם משתמע מן הפסק כי לדעתה לא היתה הצדקה להעלאת הבונוס מעבר ל- 8.5% מהרווח, כפי שהיה נהוג בתקופה בה עבד התובע בחברה. גם טענתו של אבנר כי יש לחשב את הבונוס מתוך רווח הברוטו של החברה, לפני תשלום מס, נדחתה על ידי הבוררת; נקבע כי יש להמשיך ולחשב את הברוטו, כמו בעבר, מן הרווח נטו של החברה.

הבוררת הוסיפה וציינה כי היא " איננה רואה עצמה מוסמכת לקבוע מראש מה מותר ומה אסור לספקטור לבצע בעתיד", כיוון שלא הוסמכה לכך על ידי הצדדים. מכאן, שפסק הבוררות חל בצורה ישירה על התקופה שמשנת 1996 ועד חודש יוני 2000 (מועד מתן פסק הבוררות). הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם יש לפסק זה השלכות שהן מעבר לתקופה האמורה.

אשר לחברותו של התובע בדירקטוריון החברה, קיבלה הבוררת הנכבדה את בקשתו של אבנר לעכב למשך 12 חודשים מתום הליכי הבוררות את שובו של התובע לדירקטוריון, לאחר שקבעה כי הוא "פעל באופן ברור בניגוד עניינים כלפי מדיספק, מטעמיו הפרטיים". בתקופת "צינון" זו קבעה הבוררת כי התובע יוכל למנות דירקטור מטעמו, וכך אכן עשה.

לאור המסקנות דלעיל של הבוררת הנכבדה, קשה להבין על סמך מה נטען בכתב התשובה של הנתבעים כי "בכל ההליכים הקודמים בהם נקט המבקש נגד החברה והמשיבים נדחו כליל תביעותיו חסרות השחר". אמנם שאר תביעותיו של התובע נדחו בבוררות השניה, אך טענתו בעניין השכר והבונוס דווקא התקבלה. כך גם אין בפני כל ראיה כי כל תביעותיו של התובע בבוררות הראשונה נידחו - נהפוך הוא: חלקן דווקא התקבלו. עם זאת, אינני מתעלם מהקביעות הלא-קלות של הבוררת נגד התובע באותם נושאים שאינם רלבנטים לתביעה זו. הבוררת דחתה טענה של התובע בדבר קיומו של "הסכם פרישה" עם החברה וקבעה כי איננה מאמינה לגרסתו, וכי התובע העלה גרסאות סותרות. היא חייבה את התובע להשיב לחברה סך של 20,000 דולר שקיבל תוך התעשרות שלא כדין. כמו כן קבעה הבוררת כי התובע ניסה להתחמק מתשלום עבור רכב של החברה, תוך עשיית מניפולציות שונות. כל אלו מתוספים על קביעת הבוררת כי התובע פעל תוך ניגוד עניינים כלפי החברה, מתוך מניעים אישיים.

7.        בחודש נובמבר 2000 הוצג להתובע דו"ח שהכין חשב החברה, המתייחס לתחשיב שכרו של אבנר בעקבות פסק הבוררות השני (נספח ה' להמרצת הפתיחה - להלן: "דו"ח החשב"). בבוררות נדונה שאלת השכר לו זכאי אבנר כמנכ"ל, כמו גם הבונוסים המגיעים לו, ולטענת התובע התברר לו מדו"ח החשב כי הנתבעים נוהגים בניגוד לפסק הבוררות השני בשורה של נושאים. התובע הציע לשוב לבוררת על מנת שתיתן את ההבהרות הדרושות עקב המחלוקות החדשות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע לדרך יישום הפסק. הנתבעים סירובו לפנות לבוררת בשנית לאחר שסיימה את מלאכתה (נספח ו' להמרצת הפתיחה). נסיון של בית משפט זה להפנות את הצדדים לבוררת הנכבדה לצורך קבלת הבהרות לא הניב פרי, שכן הבוררת הנכבדה הודיעה כי איננה יכולה לדון בעניין מטעמי בריאות.