פסק-דין בתיק ת.א. 1020/02 - פסקדין

ההליך

1.         ההוכחות בתיק זה נשמעו בפני כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל. לאחר הירצחו קוימו מספר תזכורות, שבהן (כמו גם בהליך גישור) התברר שאין מנוס ממתן פסק דין, וכך אכן הורתה סגנית הנשיא, כב' השופטת יהודית שבח. התיק הובא בפניי. הגיע השעה לפסוק את הדין בפרשה זו.

2.         זהו מקרה מצער של נפילת עובד מפיגום ופציעה כתוצאה מכך, אירוע מיום 12.7.94 (להלן: "התאונה"). העובד, מר אושרי מורגן, יליד 1972 (להלן: "התובע"), תבע את מעבידו, נדיר צבעים בע"מ (להלן: "נדיר"), ואת המבטחת, דולב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "דולב"). אלו, מצידן, הגישו הודעת צד ג' כנגד מי שנטען כלפיה שהייתה בעלת הפיגום ו/או הקבלן הראשי שלא דאג לפיקוח נאות, רפפורט טכנולוגיות בע"מ (להלן: "רפפורט"), והמבטחת - מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"). זהו ת"א 1020/02 בבית המשפט כאן (מקודם - ת"א 674/97 בבית המשפט המחוזי בתל אביב). המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הגיש תביעת שיבוב כנגד רפפורט ומנורה, בגין הגמלאות שבהן חב הוא כלפי התובע. זהו ת"א 127309/00 בבית המשפט כאן. הדיון בשתי התביעות אוחד, כמקובל. ההליכים כנגד רפפורט עוכבו, לאחר שנקלעה לכינוס נכסים; לאור זאת, נמשכו למעשה ההליכים בהודעה לצד ג' ובתביעת המל"ל רק כנגד מנורה.

3.         ישנן עובדות יסוד אשר אינן שנויות במחלוקת; חברת מליבו בע"מ ביצעה פרוייקט במלון דן פנורמה בתל אביב. רפפורט שמישה כאחד מקבלני המשנה שלה (לצד קבלנים אחרים, בתחומים שונים),  ואילו נדיר ביצעה עבור רפפורט עבודה של "צביעה אומנותית". תוך כדי צביעת תקרה באחד האולמות נפל התובע מפיגום ונפגע בשני קרסוליו. האירוע הוגדר כ"תאונת עבודה".

גדר המחלוקת

4.         בשאלת האחריות הושגה הסכמה חלקית.

            ביום 24.8.99 הגישו הנתבעות הודעה, ולפיה "... הן מסכימות להצעת כב' בית המשפט, לפיה יוטל על התובע רשלנות תורמת בשעור 10% והאחריות תעמוד על 90% מהנזק וכי שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין הצדדים השלישיים תידון בהמשך". ביום 29.8.99 הודיעה מנורה כי "... אין בהודעת הנתבעות... כדי לחייב את צד שלישי מס' 2 באופן איזה שהוא". על גבי הודעת הנתבעות נתן כב' השופט אזר החלטה, ביום 1.9.99, בזו הלשון: "ניתן תוקף של החלטה למוסכם בין הצדדים לפיו האחריות תעמוד על 90% מהנזק ונקבעת בזאת האחריות הנ"ל. בדיון הבא תידון שאלת גובה הנזק...".

            ביום 17.7.00 דחה כב' השופט אזר את עיקר בקשתו של התובע לבטל את ההסכם הדיוני. בין היתר נקבע, כי "אני קובע כי ההסכמה וגם ההחלטה שניתנה בעקבותיה לפיהם נקבעה אחריות בשיעור 90 אחוז נשארות בעינן ובתוקפן... שלב האחריות נגמר איפוא במשפט זה באופן סופי. שלב בירור גובה הנזק ימשך בדרך הרגילה עד לסיומו".

            ביום 12.12.00 דחה כב' השופט אזר את בקשת התובע להוסיף את רפפורט ומנורה כנתבעים. בין היתר נאמר באותה החלטה, כי "הצד השלישי רכש זכות דיונית על פי הסכם דיוני שנעשה ואושר שהאחריות תעמוד על 90 אחוז ותחול על הנתבעים הנוכחיים. לפיכך, הוא נמנע מהצורך להביא עדויות בעניין אחריותו או אי אחריותו והותיר את המערכה לשלב חלוקת הנזק בינו ובין הנתבעים. זאת מתוך נקודת מוצא שייתכן ולא יהי כלל מה לחלק מפני שאם תגמולי המלל יהיו גבוהים מגובה הנזק ייצא התובע ללא פיצוי במשפט זה...". לצד זאת מאשר כב' השופט אזר כי ישנה מחלוקת בדבר חלוקת אחריות בין הנתבעות לצדדי ג' (עמ' 13) (ההחלטות הנ"ל ניתנו לפני איחוד הדיון עם תביעת המל"ל).

            ברור הדבר, כי ככל שנוצרה מניעות כלשהי, הרי שזו איננה נוגעת לרפפורט/מנורה. נדיר נטלה על עצמה אחריות של 90% אל מול התובע, תוך שמירת זכותה להוכיח, במסגרת ההודעה לצד ג', שצדדי ג' צריכים לשפותה. לא הוסכם, לא נקבע ולא נפסק כי על רפפורט/מנורה מוטלת אחריות כלשהי. מכאן, שהמל"ל לא יכול להיבנות מהשתק כלשהו, כביכול.

            יתרה מכך, באי כוח הצדדים עצמם הבינו כי יש לשמוע ראיות לעניין קביעת אחריות רפפורט, אם ישנה כזו (ראו הקטע מפרוטוקול הדיון מיום 2.6.03, עמ' 57 - 58), ואף כב' השופט אזר ציין בעצמו, כי "... ב- 8.6 אתה מביא את המפקח, ויבוא גם התובע מר לוי, אתה תדאג שהתובע יבוא, ונגמור את הבירור הזה של חלוקת האחריות" (שם, עמ' 58, שורות 20 - 21). ואכן, נשמעו עדויות מפורטות בדבר נסיבות האירוע, סוג הפיגום והבעלות בו. יש, על כן, להכריע גם בעניינים אלו.

5.         הצדדים חלוקים קשות בשאלת שיעור הנזק, על נגזרותיה והשלכותיה.

נסיבות התאונה ואחריות להתרחשותה

6.         ביום התאונה פנה מנהל העבודה מטעם נדיר, מר אילן שמואל, אל אחד מעובדיו, מר בני מולקנדוב וביקש אותו לעלות על פיגום שעליו הצביע, ולבצע עבודת צביעה של כיפת מבנה אולם הקונגרסים באותו אתר. המדובר בכיפה אשר לשם צביעתה יש צורך לבצע את העבודה על גבי פיגום, אשר יחזיק את  הצבע וכן את חומרי העבודה בגובה של מספר מטרים מעל פני הקרקע, כפי שהעיד מולקנדוב: "בא אילן אומר לי תשמע יש פה איזה נישה לצבוע, אתה רואה את  הפיגום הזה, עלה עליו תעשה את זה. אני באתי הסתכלתי כזה, עליתי צעד אחד, אמרתי לו אילן אני לא עולה, אז הוא אומר לי מה, אמרתי לו אני לא עולה, בסדר..." (פרוטוקול, עמ' 154 שורות 2-6).  מולקנדוב "חמק" מביצוע מטלה זו, ש"לא נראתה לו". מיד לאחר מכן, נתבקש התובע , על ידי אותו מנהל העבודה, לבצע את פעולת הצביעה הנ"ל. כך אכן עשה.  התובע עלה על הפיגום המדובר והחל עושה את מלאכת הצביעה: "אושרי עלה ואילן אמר לי כל פעם שהוא יצטרך אנחנו נזיז אותו. והתחיל לעבוד, עמדתי אני מתחת לפיגום עם אילן, והזזנו אותו כמה פעמים, ואז אני שומע צעקה, וי, וי, וי, וי, הרמתי את הראש למעלה, ראיתי את אושרי מאבד שיווי משקל, כל הפלטה מתרוממת, והוא מחליק למטה..." (עדות מולקנדוב, עמ' 154, שורות 9-14). מן האמור לעיל עולה כי משטח העבודה עליו עבד התובע היה למעשה דיקט- פלטת עץ ארוכה וצרה, אשר לא חוברה בכל אמצעי קיבוע, כגון מסמרים, לגוף הפיגום. כמו כן נראה, כי מעקים ראויים ומתאימים היו מונעים נפילה ו/או החלקה מטה כפי שארע לתובע, מעל פני הפיגום.

7.         התובע מצידו העיד: "הפיגום היה בלובי, הזזנו אותו לכיוון הכיפה ועליתי למעלה. ישבתי שם מעל הזה, והתחלתי לצבוע. שאלה: על מה ישבת? תשובה: על דיקט שהיה מונח על הפיגום למעלה... הפיגום היה בגובה 5-6 מטר. משהו כזה. עליתי למעלה, היה על הפיגום עץ ועליו היה מונח דיקט ברוחב של איזה 60 ס"מ... אני ישבתי על הדיקט וצבעתי את הכיפה שהייתה למעלה... הרגליים שלי היו מחוץ לפיגום... היו בקו הפיגום..." (עדות התובע, עמ' 117, שורות 1-23). בהמשך מוסיף התובע ואומר כי: "יצא מצב שאני הייתי צובע, כל פעם הייתי מבקש או מאילן או מעובדים של נדיר להזיז לי את הפיגום, והייתי ככה מסתובב מסביב וצובע את כל החלל של הכיפה. יצא מצב שהייתי צריך להזיז את הצבע או משהו כזה, ופתאום הרגשתי שהפיגום זז... ואז הפלטה התרוממה ונפלתי" (עמ' 118, שורות 12-16). התובע  גורס מפורשות כי הפיגום הוזז ובשל כך נפל ממנו, אך אינו מסוגל להצביע על ידי מי או מה הוזז (דברים אלו חוזרים על עצמם בוורסיות שונות (עמ' 122, שורות 18-26, עמ' 145, שורה 1).

8.         כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת כי, בכפוף לאותם 10 אחוזי אשם תורם של התובע עצמו, נגרמה התאונה בשל פיגום לא בטיחותי ו/או העדר שיטת עבודה בטוחה ו/או העדר פיקוח; אחרת, לא היה הדיקט מתרומם והתובע לא היה צונח כך סתם למטה. מעיון בראיות הקבילות שהוגשו וכן בעדויות, מתעורר קושי לקבוע כיצד בדיוק היה מורכב הפיגום המדובר, האם נכללו בו "אוזניים", מעקות כלשהם וכיוצ"ב. לפי עדותו של התובע, גם אם הייתה מבולבלת משהו, ולפי הציור אשר שרטט, באופן ספונטאני, במהלך עדותו בבית המשפט (ת/16), ניתן להבין כי הפיגום הנדון לא עמד בדרישות מספיקות של בטיחות. הרציונל העומד בבסיס תקנות הבטיחות הרלוונטיות הוא ברור - הגנה על שלמות גופו ובריאותו של העובד מפני מפגעים באזור תעסוקתו. ברור הדבר, גם כשעסקינן בפיגום, כי יש "להגן על העובד הנמצא על משטח בגובה מסוים מעל פני הקרקע מפני נפילה בעקבות אירוע כלשהו, אפילו למשל סחרחורת פתאומית" (ע"א 781/83 גוריון נ' פרץ, פ"ד לט (4) 266, פסקה 8). הגנה כזו מושגת על ידי משטח עבודה יציב ומעקה מתאים. יהא דין השרטוט המצוייר בהודעת התובע בפני החוקר הפרטי שתחקר אותו בסמוך לאחר התאונה אשר יהא (וראו הערתו של כב' השופט אזר, לפיה יכול להיות שהיה מעקה מאחורי התובע על הפיגום שעליו עבד, וממנו נפל, לפנים (עמ' 138, שורות 11-16), ברור כי דבר לא בלם את נפילתו של התובע כלפי מטה תוך כדי התרוממות הדיקט. מעניין לציין גם, כי עבודת הצביעה הושלמה לבסוף. מי שהמשיך בה היה אותו מולקנדוב, שעלה לבסוף על אותו פיגום, אך רק לאחר "שיפוצו". כך העיד מולקנדוב, בעניין זה: "ש. מה קרה למחרת? ת. יום למחרת הגענו לאתר, היה שם עופר שזה מבעלי החברה, אמר לי תשמע בני עלה על הפיגום, שים לו את המוטות החסרות את המעקות, תסדר הכל. אני זוכר עליתי, מסרו לי את הפלטות שמנות קרשים. ש. מי מסר לך אתה זוכר? ת. לא זוכר. שמנו את הקרשים, את הפלטות, דפקנו מסמרים, אני עשיתי את זה, שמתי את המעקה, ירדתי. איך שירדתי אחרי משהו כמו רבע שעה משהו הגיע בנאדם עם מצלמה, שואל איפה הפיגום שאושרי עבד, אמרו לו פה, בא צילם והלך" (עמ' 155 לפרוטוקול, שורות 1-11). אמנם, קבלן משנה נוסף, מר מאיר לחמי, שעבד באולם סמוך, ושהגיע לטפל בתובע טיפול ראשוני, העיד כי: "תוך כדי שיחה, הסתכלתי על הפיגום וראיתי שהפיגום בעיני, זאת אומרת לא ראיתי סיבה ש, סיבה שנראית לעין שמשם, שמשהו לא בסדר. לא שאני מבין בפיגומים, אבל לא ראיתי סיבה, בעיני, כן, שנראית לעין, שבגללה הוא נפל..." (עמ' 331, שורות 3-5), ובהמשך: "ש. כשאתה ראית את הפיגום, אם תוכל לומר לנו, אם אתה זוכר, לגבי עץ, לגבי מעקה, לגבי גובה, לגבי גלגלים, מה אתה יכול לזכור מהפיגום הזה מה היה עליו? ת. קשה לי לזכור בדיוק בדיוק מה, ממה הוא היה מורכב..." (עמ' 332, שורות 1-4); "ראיתי שהייתה במת עץ, היה מעקה. אני לא זוכר איך הוא היה קשור ומהצדדים האחרים, אבל היה מעקה והייתה במת עץ והיה אלכסון, זה מה שאני זוכר" (שם, שורות 13-15). לעדות זו אין משקל של ממש; העד, הגם שעבד בעצמו על פיגום דומה, אישר בהגינותו כי רק "הסתכל" לעבר הפיגום המדובר, לא בדק אותו ואף קשה לו לזכור בדיוק את רכיביו.

9.         לא בכדי הודתה נדיר באחריות לאירוע. היא הורתה לעובדה, התובע, לעלות על פיגום אשר היה לקוי מבחינה בטיחותית, ואשר לא מילא את אחד מיעודיו - מניעת נפילה ממנו ארצה. ניתן להגיע לקביעה זו גם ללא דו"ח המהנדס החוקר מטעם משרד העבודה, מר וסיליבר, שנערך כתעודת עובד ציבור, אך לא נתקבל כראיה קבילה, לפי החלטותיו של כב' השופט אזר.

10.       הצדדים הקדישו מאמץ לא מבוטל בניסיון לקבוע מי היו הבעלים של הפיגום.  התובע טוען כי מהרגע הראשון ידע שהפיגום שייך לרפפורט, כי כך נאמר לו, וגם אין כל אפשרות אחרת. בכך אין כדי להוות הוכחה. גם מוזר הדבר, שבהודעה על פגיעה, כפי שהוגשה למל"ל ביום 15.8.94 (ת/19), אין זכר לרפפורט. בפסקה הרלוונטית בחלק ג' באותו טופס אנו רואים אך את הכיתוב הבא: "האם הגשת או הנך עומד להגיש תביעה לנזיקין או לפיצויים נגד צד שלישי בקשר לתאונה - כן, נגד המעביד, נדיר צבעים". הא ותו לא. גם את תביעתו לבית המשפט הגיש התובע אך כנגד נדיר (בשיהוי רב, לאחר החלפת ייצוג, ביקש להוסיף נתבעים, אך נדחה, כאמור). גרסתו של התובע, שלפיה ביקש את הפיגום מ"אנשים" (עמ' 116 - 117 לפרוטוקול), לא מתיישבת לא רק עם אי הגשת תביעה כנגד רפפורט אלא גם עם עדותו של מולקנדוב, אשר העיד, כזכור, על כך שאילן שמואל, מנהל העבודה מטעם נדיר, הפנה אותו אל עבר הפיגום, שהיה מצוי במתחם העבודה, מתחת ל"נישה" שהיה צריך לצבוע: "ש. הפיגום הזה כשהגעתם למקום, היכן הוא היה מונח? בצד? מתחת לכיפה?... ש. הוא היה במקום, הפיגום? ת. כן, הוא היה שם... לפני אירוע התאונה, ש. הפיגום היה במקום? ת. כן. ש. ואז עלית לפיגום כשהוא נמצא מתחת לכיפה, ראית שהוא לא בשבילך וירדת?..." (עמ' 178 לפרוטוקול). עדותו של מולקנדוב חסרה את החלק שאותו מתאר התובע, לפיו הוא זה אשר הלך יחד עם עוד מספר אנשים להביא את הפיגום. במקום זאת אומר מולקנדוב: " ... אמר לו לעלות... אני יודע אחרי שבא אליו, אושרי עלה..." (עמ' 154, שורה 8). אין תיאור של הבאת הפיגום על ידי התובע ואין כל תיאור של בקשה או פנייה אל עובדים נוספים אשר עבדו באתר העבודה, לשם קבלת אישורם לשימוש בפיגום. מכל מקום, כך או כך, אין די בעדות התובע בהקשר זה. יש לזכור, כי באתר העבודה הועסקו פועלים רבים, מטעם חברות שונות (פרוטוקול עמ' 159, וכן עמ' 193-194). חברת מליבו בע"מ היא החברה העיקרית שניהלה הפרויקט. כאמור, רפפורט נשכרה על ידה לביצוע חלקים מסוימים מן הפרויקט, בעיקר עבודות גמר (פרוטוקול עמ' 120, שורות 1-20), וזו שכרה את שירותיה של נדיר לביצוע צביעה אומנותית. האחרונה העסיקה את התובע. באתר עבודה כה נרחב, עם מספר קבלני משנה נוספים, בתחומים שונים, ספק אם באמת יכול היה התובע לזהות איזה פועל עובד אצל איזו חברה. יתרה מכך, המדובר בציוד, אשר לא כלל כל פרטים מזהים באשר לבעליו. פיגומים כמוהו היו מפוזרים באתר, וגם אחרים השתמשו בשכמותו (ראו עדות לחמי לעיל). אני מוכן להניח שהפיגום לא היה בבעלות נדיר, אך השערתו של התובע בדבר הבעלות בו - אין די בה.

            אין די גם בעדויות האחרות בהקשר זה. מר מיכאל כהן מנדיר מעיד אמנם, כי הפיגום בוודאות לא היה של נדיר, וכי "מבחינתו", "כל הזמן, בכל אתר", אחראית רפפורט לספק לו פיגומים; עם זאת, בהחלט ייתכן שעבדו במקום קבלנים נוספים בעלי פיגומים, ובכל מקרה, כך כהן, "הפיגום הספציפי הזה אמור להיות של רפפורט, ואם הוא סיפק לי פיגום של מישהו אחר זה לא עניין שלי. הוא אחראי לספק לי את הפיגום" (עמ' 201 - 202 לפרוטוקול). עדות זו, עינינו הרואות, הנה כללית - עקרונית, לא קונקרטית. גם מר עופר בן יעקב מנדיר היה מסוייג, כאשר נדרש להתייחסות קונקרטית: "למיטב זכרוני זה היה פיגום שניתן לנו מורכב ולא שאנחנו הרכבנו אותו" (עמ' 235 לפרוטוקול). מר אמיל ממן, מנהל עבודה במליבו, הגם שהזכיר את השם "רפפורט" בהודעתו נ/8, מעיד היום כי השם לא אומר לו דבר (עמ' 246 לפרוטוקול), ויתרה מכך, כי היו במקום "המון פיגומים" (עמ' 248). אילן שמואל היה זה שהצביע על הפיגום והורה על טיפוס עליו. לפי מולקנדוב, איש לא היה בסביבת הפיגום, שניצב שם ביתמותו כשעתיים קודם לכן, ללא איש לצידו (עמ' 157 - 158 לפרוטוקול). שמואל לא הובא לעדות, על מנת שיאמר פוזיטיבית: "אכן הוריתי לעלות על הפיגום, שאותו קיבלתי מאת רפפורט". יתרה מכך, דומה שנדיר נהגה בפיגום "מנהג בעלים" גם לאחר האירוע, שהרי הכניסה בו "שיפורים ושיפוצים" לפני שמולקנדוב עלה עליו כדי להשלים את העבודה. איש לא העיד שנדיר פנתה במקום לרפפורט בזעקה: "ראי למה גרמת; הבי לנו פיגום אחר, טוב יותר". 

11.       נדיר (והמל"ל), אם כך, לא הצליחו להוכיח, אף לא במאזן הסתברויות, כי מדובר היה בפיגום של רפפורט. עם זאת, אין בכך כדי לשחרר את רפפורט מאחריות.

            הסיטואציה הזכירה לי את זו שנדונה בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1. באותו מקרה הזמינה אלתא עבודה של בניית מבנה מחברת מינרב. מינרב התקשרה עם סולל בונה, קבלן משנה לביצוע הבנייה הטרומית שנדרשה. זו התקשרה עם מריון, קבלן משנה לשם ביצוע עבודות ההרמה של הקירות הטרומיים. תנעמי, בעליה של מריון נפל ממשטח ונפגע קשה, לאחר שגידור הוסר ממנו על ידי עובדי מינרב. בית המשפט העליון מבהיר, כי " על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהן צופות, או צריכות לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי... על מינרב מוטלת חובה בהיותה הקבלן הראשי ומבצע הבנייה, שמתפקידו לקיים פיקוח על אתר העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים, ועל סולל בונה מוטלת חובה בהיותה קבלן המשנה שהתקשר בחוזה עם תנעמי כדי שיבצע עבורה עבודה באתר שבו היא עובדת. מכאן, שקיימת חובת זהירות מושגית של מינרב ושל סולל בונה כלפי תנעמי" (עמ' 18). נפסק, כי "הדאגה לסביבת עבודה בטוחה, בכלל, וההקפדה על גידור הפודסט, בפרט, הן בראש ובראשונהחובתו של הקבלן הראשי, שבתור מבצע הבנייה שומה עליו לקיים פיקוח מקצועי ויומיומי על אתר העבודה ולהשכיל לקדם פני סכנות על ^-ידי נקיטת אמצעי בטיחות ראויים" (עמ' 24, ההדגשה במקור).