פסק-דין בתיק ת.א. 1014/07 - פסקדין

רקע עובדתי

המשיבים הגישו כנגד המבקשת תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו להם, לטענתם, במהלך פעילות צה"ל בעזה. בכתב התביעה צוין, כי בתאריך 28.8.02 - עת סעדו בני המשפחה סעודת ערבית מתחת לעץ גפן בשכונת שייח עג'לין זיתון בעזה - נורו לעבר המשפחה פגז וצרור יריות מטנק צבאי, שגרמו לפציעתם הקשה. שלושה מבני המשפחה (האם ושני בנים) נפטרו. שני בני משפחה נוספים נפגעו באורח קשה והועברו לטיפול בבי"ח סורוקה ובית לוינשטיין.

התביעה הוגשה בתאריך 21.1.07 - ארבע וחצי שנים לאחר קרות האירועים המתוארים בכתב התביעה.

המבקשת טוענת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. הבקשה נסמכת על  הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, שהוסף בתיקון מס' 4 משנת 2002 (להלן: "החוק").  

סעיף זה קובע כדלקמן :

"לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים; ..."

הבקשה לדחית התביעה על הסף הועברה לתגובת המשיבים. בתגובה נאמר, כי המשיבים סבורים שתביעתם לא התיישנה. לדבריהם, ביום 10.8.05 נכנס לתוקף תיקון מס' 7 לחוק, הקובע כי המדינה לא תהיה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם באזור עימות, בשל מעשה שביצעו כוחות הביטחון. בעקבות תיקון זה לא טרחו להגיש תביעתם לבית המשפט, כפי שנהגו מספר רב של תובעים אחרים, מאחר שסברו אז כי לא היה כל סיכוי להצלחתם. ברם, במסגרת בג"צ 8276/05, 8335/05, 11416/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון (להלן "בג"ץ עדאלה"), שדן בחוקיות התיקון, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה התקופה מיום 10.8.05 ועד 60 יום לאחר מתן פסק הדין בעתירה, לא תימנה עם תקופה ההתיישנות הקבועה בחוק. לפיכך, טוענים המשיבים, כי יש להפחית מהתקופה בין מועד האירוע לבין הגשת התביעה את התקופה הבלתי נמנית, כך שמיום האירוע חלפו רק 29 חודשים.

המשיבים מבקשים להתחשב בעובדות אלה ולראות בהן נסיבות מיוחדות, המצדיקות מתן ארכה של שנה לפחות להגשת תביעתם. לדבריהם, אין זה סביר לצפות מהעזבון ומהתלויים לפעול מיידית להגשת התביעה, במיוחד לאור העובדה שחלק מבני המשפחה וביניהם קטינים טופלו בבתי חולים ישראליים, וניתנה להם הבטחה שלטונית לטפל בעניינם.

המשיבים סבורים, כי יש לנהוג בעניינם לפי תחושת הצדק ולקבוע שאין מדובר בתביעה שהתיישנה.

תקופת ההתיישנות

החוק קובע, כאמור, תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים ימים. עיון בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2645 תשנ"ז, 497) מגלה, כי המניע לקיצור תקופת ההתיישנות נעוץ, בין היתר, בהתעוררות של "בעיות קשות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות אשר לעתים תכופות אין בידי המדינה להתמודד עימן בכלים המשפטיים הקיימים". הכוונה לקושי באיתור עדים, בגביית עדויות, ברישומים חלקיים במסמכים ועוד.

בעת שחוקק תיקון 4 לחוק, כוונתו של המחוקק היתה לתחום את התקופה אשר בגדרה ניתן יהיה להגיש תביעה בגין פעולות צה"ל באזור ובחבל עזה. המחוקק קבע בצורה מפורשת בסעיף 5 א (3) לחוק תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים ימים בלבד, ובכך סטה מתקופת ההתיישנות שנקצבה להגשת תביעות נזיקין רגילות.

אין מדובר בהוראה יוצאת דופן. הוראות התיישנות דומות, המגבילות את תקופת ההתיישנות, נזכרות גם בדברי חקיקה נוספים. כך, למשל, סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 קובע תקופת התיישנות של 3 שנים; חוק התובלה האוירית, התש"ם - 1980 קובע תקופת התיישנות של שנתיים ימים; וסעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום, תשי"ט - 1959), קובע תקופת התיישנות של 3 שנים.

כאשר המחוקק מגלה דעתו בדבר חקיקה מפורש, כי בכוונתו לקצר את תקופת ההתיישנות, על בית המשפט להתייחס להוראתו בזהירות יתירה, ולא לאפשר הגשת תביעות מעבר לתקופה שנקבעה, כדבר שבשיגרה. כך, למשל, נהג בית המשפט בבש"א 6404/04 יוסף לוי נ. מדינת ישראל (כב' הרשם יגאל מרזל) בעת שסירב להאריך את תקופת התיישנות להגשת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). באופן דומה נהג בית המשפט בת.א. 7628/05 (בש"א 8835/05) מדינת ישראל נ. עזבון חאלד עבאדה (כב' השופט רם וינוגרד) בעת שדחה על הסף תביעה מחמת התיישנות, וסירב להאריך את המועד להגשתה לפי סעיף 5א לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), ובת.א. 1247/04 (בש"א 1575/05) אחמד ראשיד נ. מדינת ישראל (כב' השופט בנימין ארבל).

בקשה להארכת מועד להגשת התביעה

המשיבים לא הגישו בקשה להארכת מועד ההתיישנות. למעשה, בתביעה שהוגשה על ידם לבית המשפט, לא היתה כל התייחסות לשאלה זו והתביעה הוגשה כאשר היא נחזית להיות מוגשת במועדה. רק לאחר שהמבקשת עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, מצאו המשיבים לנכון להתייחס לסוגיה וטענו, בחצי פה, בסעיף האחרון לתגובה שהגישו במענה לבקשת הדחיה על הסף, כי יש ליתן להם ארכה של שנה לפחות להגשת התביעה.

סעיף 5א(3) לחוק אמנם מורה, כי רשאי בית המשפט להאריך את התקופה להגשת תביעה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה "אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה הנ"ל", אך המשיבים לא הגישו בקשה להארכת מועד, אלא במסגרת תגובתם לבקשה לדחיית התביעה על הסף. גם משעשו כן, לא מצאו לנכון לפרט מדוע לא היתה בידם אפשרות סבירה להגיש את תביעתם במועד. המשיבים לא פירטו את המניעים להתנהלותם זו, ואף לא טרחו לתקן את הפגם ולצרף לתגובתם תצהיר מנומק כהלכה. 

לגופו של עניין, אני סבורה כי מדובר בתביעה שהתיישנה ואין מקום ליתן לתובעים ארכה להגשתה. 

כלל הוא, שככל שמדובר בתקופה ארוכה יותר, נדרש טעם מיוחד יותר לאיחור בהגשת התביעה. איחור ממושך מחייב נימוק הולם, שכן חלוף הזמן מגביר את משקלו של אינטרס ההסתמכות של המבקשת על כך שלא תוגש תביעה, כמו גם את אינטרס הציבור בדבר סיום הבירור של טענות וסכסוכים (השווה בש"א 8203/99 זלץ נ. טפחות בנק למשכנתאות בע"מ (לא פורסם)).

הנטל להוכיח העדר אפשרות זו, הוא על המשיבים, ואני סבורה כי במקרה דנן המשיבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם (ראה לעניין זה בש"א (נצרת) 4469/06 מדינת ישראל נ. שרין עביעבדאללה תק-של 2006(3), 24889, עמ' 24891).  חלפו 4.5 שנים מאז קרות האירועים נושא התביעה ושנתיים וחצי ממועד התיישנותה. אין מדובר באיחור קל בהגשת התביעה, אלא באיחור  של ממש.

המשיבים טוענים, כי השתהו בהגשת תביעתם בשל תיקון מס' 7 לחוק, אשר גרם להם לחשוב כי אין סיכוי לתביעתם. דא עקא, תיקון מס' 7 לחוק, המגביל את אחריותה של הנתבעת לגבי תביעות באזור עימות, אינו רלוונטי כלל לתביעה הנוכחית, מאחר שחוקק ביום 10.8.05, קרי, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות החלה על תביעתם של המשיבים מלכתחילה.