פסק-דין בתיק ש 141-09

כללי

1.         התובעת, דיירת מוגנת בדירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים, הנמצאת בירושלים (להלן: " הדירה ו/או המושכר") , הגישה תביעה לביצוע תיקונים במושכר וכן תביעה כספית בסך 50,000 ש"ח. הנתבע, תושב חוץ הינו הבעלים של הנכס הידוע כחלקה 44 בגוש 30073 ובכלל זה המושכר.

בכתב התביעה המפורט נטען, כי התובעת סבלה במשך תקופה ארוכה מדליפת מים ורטיבויות בקירות ובתקרת דירתה, אשר גרמו לה נזקים רבים, עוגמת נפש ותסכול רב. פניותיה לנציג הנתבע העלו חרס והליקויים נמשכו במלוא עוצמתם. עוד מציינת התובעת, כי הרושם שמלווה אותה הוא התנערות מוחלטת של הנתבע מאחריותו, תוך התעלמות מכוונות מפניותיה, שכן הנתבע מודע לעובדה כי התיקונים במושכר כה רבים ויקרים עד שהוא מעדיף להתנער ולקוות כי התובעת תתייאש ותפעל על חשבונה לתיקון הנזקים, כפי שעשתה שנים רבות קודם לכן. לפיכך ביקשה התובעת ליתן את הסעדים המפורטים בסעיף 37 לכתב התביעה ולהורות לנתבע לתקן את הליקויים מהם היא סובלת, למנות אדם מטעמה שיופקד על ביצוע הליקויים על חשבון הנתבע והיה ולא יעשה כן תוך זמן שיקבע, לחייבו בכל ההוצאות הכרוכות בכך. עוד ביקשה התובעת, לחייב את הנתבע בהוצאות בסך 50,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לה בשל הליקויים בדירה.

הנתבע בחר שלא להגיש כתב הגנה, שכן על פי תקנה 7 לתקנות החלות בבית הדין לשכירות, נתבע אינו חייב בהגשת כתב הגנה.

רקע דיוני

2.         ביום 9.12.09 ניתן פסק-דין בהעדר התייצבות הנתבע ובא-כוחו, בו חוייב לבצע תיקונים במושכר שבבעלותו וכן לשלם לתובעת סך של 50,000 ש"ח.         

            הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק-הדין מחובת הצדק, הואיל ולא בוצע זימון כדין של הנתבע לדיון בו ניתן פסק-הדין. כן נטען, כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות שכן סמכותו של בית הדין מצטמצמת לאמור בפרק ה' לחלק ב' של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), דהיינו הוראה על ביצוע תיקונים במושכר וחיוב בעל הבית במחצית הוצאות התיקונים. לבית הדין אין, אם כן, סמכות לפסוק פיצויים כפי שביקשה התובעת.

            בהחלטה מפורטת מיום 12.4.11 קבעתי, כי פסק הדין יישאר על כנו, שכן התרשמתי שמדובר בהתחמקות נוספת של הנתבע מפניות התובעת וכי לא הייתה כל סיבה מצדיקה אי התייצבותו לדיון. כן קבעתי, כי לנתבע אין כל סיכויי הגנה כנגד התביעה שהוגשה כנגדו.

            הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק-דין שניתן ע"י כב' השופטת אורית אפעל-גבאי מיום 4.8.11, נקבע כי הזמנה לדיון הומצאה לנתבע כדין ועל כן אינה רואה מקום להתערב בהחלטה שניתנה. עם זאת, נקבע בפסק-הדין כדלהלן:

"נראה אם כן, על פניו, כי יש מקום לבחון האם התיקונים שמבקשת המשיבה לבצע נופלים לגדר תיקוני החובה החלים על בעל הבית. אם התשובה לכך חיובית, חייב יהיה המבקש לבצעם ולשאת במחצית הוצאותיהם. מן המתואר בכתב התביעה עולה, לכאורה, כי חלק מן התיקונים נדרשים בתוך הדירה פנימה. ואולם, אם יתברר כי ליקויים אלה נגרמו כתוצאה מהזנחתם של ליקויים בחלקי הבית שאינם בשימושה הייחודי של המשיבה (כגון הקירות החיצוניים, הגג, צינורות מים ראשיים וכיוצ"ב), ושחובת תיקונם חלה על בעל הבית, יהא על בית הדין לבחון אם יש מקום להטיל על בעל הבית גם את האחריות לתיקונם ואת הנשיאה בהוצאותיהם, כולן או חלקן. כמו כן, יוכל בית הדין, כפי שהתבקש, למנות את המשיבה או אדם שלישי לדאוג לביצוע התיקונים אם המבקש לא יבצעם תוך זמן שיקבע. כל אלה ועוד דורשים בירור משפטי (שלצורך קיומו יכול בית הדין להיעזר במומחה שימנה - ראו סעיפים 146-142 לחוק), ומכאן ברור גם כי אין לדעת מראש מה תהיה עלות התיקונים הנחוצים (למעט תיקונים שהמשיבה כבר ביצעה על חשבונה והציגה בגינם קבלות)".

חרף קבלת הערעור, חייבה כב' השופטת אפעל-גבאי את הנתבע בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח, זאת בשל מחדלו להתייצב לדיון בלא שנתן הספק מספק לכך.

גם החלטה זו של בית המשפט המחוזי לא נשאה חן בעיני הנתבע והוא הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטה שניתנה ע"י כב' השופט י' דנציגר, מיום 20.12.11, נדחתה הבקשה תוך חיוב הנתבע בהוצאות לאוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.

אם לא די בהליכים אלה, מצא ב"כ הנתבע, עו"ד חכימי, להגיש בקשה לפסלות שופט, זאת לאחר שמיעת הראיות, סיכומי ב"כ הצדדים בעל פה וכן עריכת ביקור במקום. טענתו של עו"ד חכימי, בין היתר, כי בית משפט זה מנהל את הדיון כמו "בבתי משפט במדינות אפלות מהעולם השלישי". בהחלטה מיום 25.7.12, לאחר שנתקבלה תגובת ב"כ התובעת, דחיתי את הבקשה לפסלות שופט, תוך חיוב הנתבע בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח, ללא קשר לתוצאות המשפט.

דיון והכרעה

3.        טענותיה של התובעת לגבי מצבה של הדירה והליקויים שנמצאו בה, פורטו באריכות הן בכתב התביעה וכן בתצהיר העדות הראשית שצורף לתיק. בתצהירה, מעידה התובעת כי היא מתגוררת בדירה מאז שנת 1973, במשך תקופה ארוכה סבלה מקיומה של דליפת מים, אשר חלחלו כתוצאה מפיצוץ בצינור המים של השכן שמלמעלה שבבעלות הנתבע. הדליפות והרטיבות החלו לפני שנים רבות, אולם מאז 2008 הפכו לבלתי נסבלות, שכן מה שהחל כנזילות מתונות הפך עד מהרה לזרימה בלתי פוסקת של מים, שגרמו לנזקים רבים בדירה, לעוגמת נפש ותסכול רב. בתצהירה היא מפרטת את הנזקים שנגרמו למכשירי החשמל, לציוד שאוחסן במחסן ועוד כהנה וכהנה נזקים.

ביום 25.2.08, כשנוכחה התובעת לראות כי דרישותיה לתיקון הליקויים הושבו ריקם, נאלצה לפנות לאיש מקצוע שתיקן, על חשבונה, בעלות של 2,568 ש"ח את הדליפות בדירתה, על פי קבלה שצורפה לתצהיר. כמו כן, פנתה ביום 19.8.08 בשנית לאיש מקצוע שיתקן את הרטיבות בעלות של 2,000 ש"ח, וגם לעניין זה צורפה קבלה לתצהיר. בנוסף, ביצעה על חשבונה צביעה של כל הדירה בעלות של 4,000 ש"ח, שלגביה לא הוגשה קבלה.

לטענתה, הנתבע מתעלם מדרישותיה החוקיות בגסות ובאטימות לב. מזה שנים לא טופלו הליקויים בדירה. ליקויים אלה הביאו גם למצב בו מערכת הביוב בבניין כולה קרסה, ויתר הדיירים סובלים ממצבה הרעוע של הצנרת ושל קירות הבניין ההרוסים.

על פי הנטען, האחריות לליקויים חלה על הנתבע מכוח סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר. על הנתבע, כבעל בית, להחזיק את הדירה והבית במצב תקין וראוי לשימוש, ולדאוג לתיקון צינורות מים ראשיים ואביזריהם, כאמור בתקנות הגנת הדייר [החזקת הבתים ותיקונים] תשל"א-1971.

התובעת העידה בפניי פעמיים; בפעם הראשונה, עת התקיים דיון בהעדר התייצבות מטעם הנתבע. בדיון זה, שבה וחזרה על כל הנאמר בתצהיר העדות הראשית. בפעם השניה העידה במועד שנקבע להוכחות ביום 1.7.12, וגם בדיון שטחה לפני בית המשפט כל טענותיה ואת כל הנזקים שנגרמו לה. התובעת נתנה הסכמתה למנות מומחה מטעם בית הדין, ואף נתנה הסכמתה לפסיקת בית הדין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.