פסק-דין בתיק פשר 105/07

עובדות המקרה

1.        החייבת, ילידת 68', הגישה בקשה למתן צו לכינוס נכסיה ולהכרזתה פושטת רגל (להלן: פוש"ר) בגין חובות מוצהרים על סך 161,421 ש"ח ל- 3 נושים. ביום 16.4.07 ניתן צו לכינוס נכסי החייבת ונפסק כי עליה לשלם תשלום בסך של 200 ש"ח. לאחר מתן צו הכינוס ופרסומו, הוגשה נגד החייבת  תביעת חוב אחת בסך כולל של 17,888 ש"ח, ללא חובות בדין קדימה. לדברי החייבת נפתחו נגדה 4 תיקי הוצל"פ, נערכו חקירות יכולת אך לא נעשה איחוד תיקים. התקיימו שתי אסיפות נושים בעניינה, אך איש מהנושים לא התייצב לאסיפות אלה, והחייבת אשר התייצבה, לא הציעה הצעה להסדר חובותיה.

2.        בתצהיר התומך בבקשה מייחסת החייבת את הסתבכותה לכשלון עסקי של בעלה לשעבר, אשר הקים בשנת 95' עסק בשם "ליברט ספורט" בטירת-הכרמל וחשבונו הוגבל. החייבת פתחה חשבון בנק על שמה, הפקידה לחשבון את כל ההכנסות מהעסק, ונתנה המחאות לספקים שונים. העסק נסגר בשנת 98' עקב הידרדרות במצב הכלכלי, וכך נוצרו חובותיה של החייבת.

החייבת התגרשה מבעלה, והיא מפרנסת את שלושת ילדיה מעבודה במשק בית ומהבטחת הכנסה.

3.         הכנ"ר מתנגד לבקשת החייבת להכריזה פוש"ר, בטענה כי החייבת לא המציאה מסמכים להרמת הנטל המוטל עליה להוכיח כי הסתבכה בחובותיה בתום לב.

לטענת הכנ"ר, משהעמידה החייבת את חשבון הבנק שלה לרשות בעלה, אף שחשבונו הוגבל, ומשכה מתוכו שיקים, נהגה בחוסר תום לב.

4.         בדיון שהתקיים בעניינה נשאלה החייבת לנסיבות בהן פתחה חשבון על שמה והשיבה כדלקמן: "מנהל הבנק הציע שכדי להציל את העסק אפתח חשבון, כי החשבון שלו היה מוגבל, ושנעבוד עם החשבון שלי. כשנתתי שיקים לספקים, אני הייתי באה מדי פעם לעסק...הייתי באה כל יום אך לא נשארת כל היום. בשנים 98'-95' עזרתי לבעלי בעסק. את הספקים שנתתי להם שיקים הכרתי". (עמ' 3 לפרוט').

החייבת אף הגיבה בכתב לחוות דעתו של הכנ"ר וציינה כי עשתה מאמצים להשיג את המסמכים שנדרשה להמציא על ידי הכנ"ר, כגון דו"חות רווח והפסד ושומות מס הכנסה. היא פנתה לבעלה לשעבר, אך עד עתה לא קיבלה אותם. היא לא הצליחה אף לקבל מבנק ישראל מידע על התאריכים בהם הוגבל חשבונה, מאחר שמדובר על הגבלה שהיתה לפני יותר מ-10 שנים ולבנק אין מידע ממוחשב בעניין.

5.         הכנ"ר עומד על התנגדותו, על אף שבין לבין המציאה החייבת את מרבית המסמכים אותם נדרשה להמציא, מהנימוקים המפורטים בחוות דעתו.

דיון

6.         בסעיף 18ה לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם - 1980 (להלן: הפקודה) קובע:

" (א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל

ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:

(1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;

(2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב,

במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב

יכול לפרוע את חובותיו;..."

            להליכי פשיטת הרגל שתי תכליות עיקריות, האחת, כינוס נכסי החייבת וחלוקתם בין נושיה בדרך הזולה, המהירה היעילה והשווה ביותר, והשניה לאפשר לחייבת שאיתרע מזלה ואינה מסוגלת לשלם את חובותיה לפתוח דף חדש בחייה על ידי קבלת הפטר מן החובות. (ראה ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' הכנ"ר, פ"ד נז(4), 197, 205-206; ע"א 92/76 בן ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1), 164, 166; ע"א 4892/91 אשכנזי נ' הכנ"ר, פ"ד מח   (1), 45, 55; ע"א 501/67 הכנ"ר נ' ולנסי ואח', פ"ד כב(1), 23, 28; וכן ראה א' פרוקצ'יה, פשיטת רגל על פי בקשת חייב, הפרקליט ל' (תשל"ו) 271, 272).

על רקע התכלית השנייה, שעיקרה לאפשר לחייבת לפתוח דף חדש בחייה, יש לבחון האם התנהגות החייבת מצדיקה להעניק לה את הגנת הפקודה ולהכריזה כפושט רגל, אם לאו. (לוין וגרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שנייה, בעמ' 169; כן ראה ע"א 6416/01 הנ"ל, עמ' 205-206).  השאלה העיקרית העומדת בפני בית המשפט היא האם נהגה החייבת בתום לב בעת יצירת חובותיה, עובר להליכי פשיטת הרגל ובמהלכם. בהעדר תום לב, אין החייבת זכאית לחסות בצל המטריה של הפקודה. (לוין וגרוניס, שם; כן ראה ע"א 5503/92 עדה קירצמן ואח' נ' הכנ"ר , פד"י מט(1) עמ' 749 בעמ' 756).

7.         השיקולים שינחו את בית המשפט בעת בדיקת הנסיבות שהביאו להסתבכותה הכלכלית של החייבת הינם רבים ומגוונים. בית המשפט ישקול, בין היתר, את אופן יצירתם של החובות והאם נהגה החייבת בתום לב כלפי נושיה בעת יצירת החובות או שמא נהגה בחוסר אכפתיות תוך סיכון כספי הנושים, האם נוצרו החובות בדרכי רמייה והאם נהגה החייבת מתוך כוונה לברוח מנושיה תוך הסתרת נכסיה או הברחתם והצגת מצגי שווא בפניהם, (ראה ע"א 149/90 קלאר נ' הכנ"ר, פ"ד מה(3), 61) האםנגועה התנהגותה באי חוקיות והאם חובותיה הינם תוצאה ישירה של אי החוקיות. בנוסף לכך ייבחן אם נמנעה החייבת מלעשות פעולות מינימליות כדי למנוע את התדרדרותה הכלכלית, לרבות ניצול אפשרויות לקבלת כספים וכיו"ב.(ע"א 5178/92 אליהו נ' הכנ"ר, פ"ד מט(1) 435).