פסק-דין בתיק פ 3246/05

1.      הנאשמת הודתה במיוחס לה בכתב האישום, היינו בעבירות של תקיפה חבלנית והיזק במזיד.

הנאשמת נשלחה, בהסכמת הצדדים, לשירות המבחן, כדי שיבחן, בין השאר, את שאלת עצם הרשעתה, לאור עתירת ההגנה להימנע מהרשעתה בדין, כשעמדת התביעה היא להרשיע את הנאשמת ולהטיל עליה, בין השאר, עונש של מאסר בפועל (בדרך של עבודות שירות).

2.      במסגרת הטיעון לעונש העידה המתלוננת, שפירטה את האירוע ואת השלכותיו עליה, מנקודת ראותה.

קשה היה להשתחרר מן הרושם כי עיקר מעיניה של המתלוננת נתון לתביעה האזרחית אשר הגישה, תביעה בה מפורטים נזקים מיוחדים בסך של 237,500 ש"ח.

לטענת המתלוננת, יוצאת שואה, בעקבות האירוע ניסתה לשים קץ לחייה והאירוע החזירה אל מוראות השואה.

כתב האישום מפרט רק את הנזק למשקפי המתלוננת ושטפי דם בפניה. אלו הנזקים היחידים אליהם אתייחס - ולא אתייחס כלל לטענות לגבי הנזקים העמוקים שנגרמו למתלוננת, כתוצאה מן האירוע, לגישתה, נושא שמן הסתם יתברר בהליך האזרחי.

אסתפק בכך שאציין שמחד גיסא ניכר היה כי המתלוננת מקצינה את ההתנהגות של הנאשמת באירוע ומאידך גיסא היא אכן חשה, מבחינתה הסובייקטיבית לפחות, פגיעה וזלזול כתוצאה מהתנהגות הנאשמת (המתלוננת נוכחת גם היום באולם בעת שימוע פסק-הדין).

3.      הנאשמת, בת 51, נעדרת עבר פלילי כלשהו, אם חד הורית שלטענתה האירוע התרחש בשל תחושתה הסובייקטיבית כי קיים איום ממשי לשלום תינוקה.

שירות המבחן ממליץ שלא להרשיעה. הטעם להמלצה, מעבר לאמור לעיל, הוא כי הנאשמת עובדת בתחום הפרסום ויחסי הציבור וקיים חשש ממשי שעצם ההרשעה תביא לפגיעה משמעותית בקהל לקוחותיה, שלא יוכלו להמשיך ולעבוד עמה אם תורשע. הוצג בפני אף מכתב ברוח זו מאחד הלקוחות.

4.      הלכות בית המשפט העליון ידועות, בעיקר בעניין כתב ורומנו, כמו גם החלטות מגוונות בערכאות הדיוניות, בהן ניתן למצוא תימוכין לכל אחת מהגישות, זו של התביעה וזו של ההגנה.

גישתי הכללית מרחיבה ולפיה, יש מקום לשימוש בהיקף שאינו מצומצם בהליך אי ההרשעה ולבחינת אפשרות לסיום ההליך באי הרשעה, גם מקום בו אין נזק קונקרטי צפוי ומיידי כתוצאה מעצם ההרשעה.

אולם, לא כך הוא בעבירות אלימות. עבירות אלימות הפכו לנגע הפושה בחברה ובתי המשפט מצווים להילחם בו.

הימנעות מהרשעה בעבירות אלימות יש בה כדי להעביר מסר מוטעה לציבור.  לכן, למעט במקרים חריגים ביותר, בהם הפער בין הנזק שנגרם כתוצאה מעצם ההרשעה משמעותי עשרות מונים מהנזק מעצם העבירה, יש מקום לשקול אי הרשעה.

5.      לא זה המקרה שבפני. לא מבחינת נסיבות העבירה ולא מבחינת הנזק כתוצאה מעצם ההרשעה.

לגבי נסיבות העבירה: מכתב האישום בו הודתה הנאשמת עולה כי הגם שפרץ האלימות הוא אחד, ולגבי אותו אירוע, אין המדובר בתגובה רגעית ספונטאנית ויחידה, אלא בשלוש סטירות נפרדות, כשבין אחת לשנייה חלף זמן, הגם שלא ארוך: כך בין הסטירה הראשונה לשנייה וודאי שכך בין הסטירה השנייה לשלישית, אותה ספגה המתלוננת לאחר שהתקשרה למשטרה והמשיכה ללכת בעקבות הנאשמת.

אלימות זו, מה עוד שהיא מופנית כלפי אישה מבוגרת (איני מתייחס להיות המתלוננת חולה וניצולת שואה, נתונים שלא היו בידיעת הנאשמת), היא בדרגת חומרה שאין מקום שלא להרשיע בגינה.

גם התוצאה המפורטת בכתב האישום, שטפי דם בפנים, מלמדת כי המדובר באלימות משמעותית ולא בהפעלת כח של מה בכך.

לגבי הנזק כתוצאה מעצם ההרשעה: לא שוכנעתי כלל כי יגרם נזק שיכרות את מטה לחמה של הנאשמת, כתוצאה מעצם ההרשעה.

אין ספק כי קיימת אפשרות שעצם ההרשעה תפגע בפרנסת הנאשמת במידה מסוימת. סיכון זה הוא חלק מכל הרשעה בפלילים. אולם, נראה שעיקר הנזק שיגרם, אם וככל שיגרם לעבודת הנאשמת הוא בשל עצם העבירה: הכאת אישה מבוגרת, ולא בשל שאלת ההרשעה או אי ההרשעה.