פסק-דין בתיק פ 3142/04

1.         המחלוקת בתמצית :

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בבית משפט זה אשר בו הואשם בעבירה של שוד מזוין, עבירה לפי סעיף 402 (ב) + סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לאחר שמיעת ההוכחות בתיק זוכה הנאשם. ראה:

ת"פ (חיפה) 302/02, מדינת ישראל נ' ניקיפורוב סרגיי , תק-מח 2004(3), 3645. 

בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע העבירה לאחר שלא האמין לגרסת המתלונן, האמין לגרסת הנאשם, וכן מהטעם שלא נחקרה כלל טענת אליבי שמסר הנאשם.

הנאשם, שזוכה, הגיש תביעה לפיצויים בהתאם להוראות סעיף 80 לחוק העונשין. התביעה הוגשה בגין מעצר שווא של שני ימי מעצר וכן הוצאות יצוגו המשפטי בסך 2,500 ש"ח. יצוין כי הוצאות ההגנה והפיצוי עבור מעצר השווא מתיחסים שניהם להליכים שקדמו להגשת כתב האישום. מדובר בשני ימי מעצר אשר בהם היה הנאשם עצור בשלבי החקירה ושולם שכר טרחה לעורך הדין שיצגו בשלב המעצר. לאחר שהוגש כתב האישום לא נעצר הנאשם ויצוגו היה מטעם הסנגוריה הציבורית.

2.         הזכאות לפיצוי בגין מעצר והוצאות משפט בשלב שטרם הוגש כתב אישום:

סעיף 80 (א) לחוק העונשין, שעניינו בפסיקת פיצוי למי שזוכה, פותח במילים: " משפט שנפתח...". מכאן שלכאורה יחולו הוראות הסעיף רק על הליכים שלאחר פתיחתו של משפט.

כאמור, במקרה שבפני תובע הנאשם פיצוי בגין מעצר שווא והוצאות משפט בשלבי החקירה, בטרם הגשת כתב אישום. על שלב זה בהליך הפלילי חלות הוראות סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים")  שעניינו בפיצוי בשל מעצר והקובע כדלקמן:

"(א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט.

(ב) נעצר אדם ושוחרר, ומצא בית המשפט שהמעצר היה עקב תלונת סרק שהוגשה שלא בתום לב, רשאי בית המשפט לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות לטעון טענותיו לענין זה, לשלם, למי שנעצר, פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו, בסכום שיקבע בית המשפט."

במקרה שבפני חלות הוראות סעיף קטן (ב) מאחר שהוגש כתב אישום. לכאורה, אם יש מקום לחייב בפיצוי הרי שיש מקום לצרף את המתלונן כצד להליך והוא זה שאמור לפצות את הנאשם. הסעיף אינו מאזכר את האפשרות לחייב את המדינה בפיצוי בנסיבות אלו. אלא שהפסיקה פירשה את הוראות סעיף 38 כך שיחול רק באותם מקרים בהם לא הוגש כתב אישום כלל, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשמ"א, 172) שם קוראים אנו, בין השאר, דברים אלה (לאחר שמחבר דברי ההסבר מביא את הוראת סעיף 80 כנוסחה אותה עת):

"הסעיף [סעיף 80 לחוק העונשין] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בענין הזכאות לפיצויים הוא בית המשפט.

כן יוסמך בית המשפט לחייב מתלונן לשלם פיצוי, בסכום שייקבע, למי שנעצר ושוחרר, אם מצא שהתלונה שגרמה למעצר הוגשה בקלות ראש או לשם קנטור או ללא יסוד. למתלונן תינתן הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו לענין זה.

שר המשפטים יוסמך להתקין תקנות לענין הפיצויים ובין השאר לקבוע את ההליכים לבקשה - בין לפני הגשת הבקשה לבית המשפט ובין בפני בית המשפט - וכן לקבוע סכומי מקסימום לפיצויים.

הגם שהשיקולים לענין פיצוי או תשלום הוצאות עבור מעצר לפני משפט אינם זהים בהכרח לשיקולים לענין פיצוי או תשלום הוצאות לאחר זיכוי או ביטול כתב-אישום, בכל זאת - ובתיתנו דעתנו לנוסחאות הזהות לענין פיצויים או תשלום הוצאות - לא יהא זה ראוי אם נפרש את הוראת סעיף 80 ונקבע את התחומים לפרישת שיקול דעתו של בית-המשפט בלא שנפזול להוראות סעיף 38 לחוק המעצרים; שאם לא נעשה כך אנו, יעשו זאת אחרים."

עיון בפסיקה מלמד כי בתי המשפט רואים גם את המדינה כאחראית על פיצוי בגין מעצר שווא בשלב שקדם להגשת כתב אישום, זאת אם הוגש כתב אישום. הפירוש שניתן להוראות סעיף 38 הנ"ל דומה לזה שניתן להוראות סעיף 80 לחוק העונשין.

ראה:

ע"פ 4492/01, דוד עשור נ' מדינת ישראל ,  תק-על 2003(2), 1003 (ראה בסעיף 14 לפסק הדין, שם נפסק פיצוי גם על ימי מעצר שקדמו להגשת כתב האישום).

ראה גם: