פסק-דין בתיק פ 1107/04

1.         נגד הנאשם, שוטר במשטרת ישראל, המשרת בתפקיד כלאי ואחראי משמרת בבית מעצר "נגב", הוגש כתב אישום מתוקן המחזיק שני אישומים. באישום הראשון יוחסה לו תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). נטען בו, כי במהלך התקופה שלפני נישואיהם בין אוגוסט 1996 ועד מרץ 2000, במספר הזדמנויות ובמועדים שאינם ידועים, היכה את המתלוננת שנהב נגאוקר בחלקי גוף שונים. באישום השני יוחסו לו תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380+382(ב) לחוק ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק. נטען בו, כי בתאריך 14.01.04 התגלע ביניהם ויכוח מילולי שבמהלכו איים עליה, ושעה שביקשה להתקשר להוריה השליך עליה את מכשיר הטלפון, פגע בה ובתגובה לכך שקיללה אותו, תפס בידה, אמר שיהרוג אותה, משך אותה למטבח בשערותיה והצמידה לשיש. היא נפלה על הרצפה, והוא פתח מגירה במטבח ואמר לה: "אני ארצח אותך, אחתוך אותך לחתיכות חתיכות". לאחר מכן, בעת שישבה על המיטה ובתם בת השנה וחצי בידיה, היכה אותה וגרם לה לסימני אודם בזרועה.

            בהסדר טיעון סוכם, כי הנאשם לא יורשע ויוגש תסקיר שיתייחס גם לסוגיית ההרשעה, באם התסקיר יהיה חיובי המאשימה תעתור להרשעתו ולהשתת מאסר מותנה, ובאם יהיה שלילי, תגביל עצמה לבקשת מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות. עוד סוכם, כי ההגנה בכל מקרה תבקש לאמץ המלצת שירות המבחן ולא להרשיעו.

2.         מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם סיים 12 שנות לימוד, שירת בצבא שירות מלא, נשוי למתלוננת זה 4 שנים ואב לשתי בנות. מפקדיו ציינו כי מדובר בשוטר מוערך, אחראי, חרוץ ומסור, שאינו מגלה דפוסים אלימים, על אף הלחצים המאפיינים את העבודה השוטפת בבית המעצר. לאחר ששוחרר בתנאים מגבילים, השתלבו בני הזוג במסגרת טיפולית למניעת אלימות במשפחה, שבמהלכה גילה מוטיבציה לרכישת כלים להתמודדות על מנת לשנות את התנהגותו וניכר בו כי גברה מודעותו לדפוסים המכשילים, שגרמו למעורבותו בעבירות הנוכחיות. עוד התקבל הרושם, כי המערכת הזוגית מתאפיינת כיום בפתיחות, בתמיכה וברגישות הדדית. סוכם עמו, כי ישתלב בקבוצה טיפולית ארוכת טווח לגברים אלימים והוא התחייב להתמיד בה. לכן המליץ שירות המבחן להעמידו בפיקוחו ולחייבו לבצע 200 שעות עבודה לתועלת הציבור. עוד ובעיקר המליץ שלא להרשיעו. נימוקיו לכך התבססו על האפקטיביות של ההליך המשפטי כשלעצמו, התגייסות הנאשם לתהליך טיפולי, ההתרשמות החיובית מהצלחתו והחשש כי ההרשעה בדין עלולה לקטוע את תפקודו התעסוקתי כשוטר ומשום שהוא מפרנס עיקרי שיש בה כדי לפגוע במשפחה כולה ולהקשות על בני הזוג לשמר את ההישגים אליהם הגיעו במהלך הטיפול.

3.         התובע ביקש ליישם את ההלכה הקובעת, כי שעה שהוכח ביצועה של עבירה, על בית המשפט להרשיע את הנאשם והשימוש בחריג לכלל דהיינו, העדר הרשעה, צריך להעשות רק במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן, בהן הנזק הצפוי לו מעצם הרשעתו עולה על חומרת העבירה. הוא הדגיש שמדובר בענייננו בדפוס של אלימות במשפחה, נגע שפשה בחברה הישראלית ולכן בתי המשפט מצווים להלחם בו, מה גם שנמשך שנים רבות. עוד הטעים, כי הנאשם איים בצורה ממשית לפגוע בחייה של המתלוננת, ברומזו לה לשימוש בכלי מסוכן נגדה, בכך שפתח את מגירת המטבח. כן הוסיף וציין, שאין להסתפק בהעלאת טענה כללית בנושא הפגיעה בשיקום הנאשם, שהרי לעובדה שהעבירות לא נעברו במהלך העבודה, והוא ממשיך בתפקידו, קיימות השלכות בעלות משמעות רבה להמשך העסקתו בשורות המשטרה. עוד הוסיף, כי שיקולי המשטרה, האם להתיר את החוזה עם הנאשם, אינם שמים בהכרח דגש על הרשעה, אלא על העובדות שעמדו בייסוד כתב האישום והמבחן מתמקד במעשה ולא בתוצאה המשפטית. לכן ביקש לדחות את המלצת שירות המבחן, ולקבל את עמדת המאשימה כמפורט בהסדר הטיעון.

            הסניגור עתרה לקבל את ההמלצה וציינה את התסקיר החיובי, המבטא שינוי דרמטי בדפוסי חשיבה ובאפשרויות השיקום, הלוקחים בחשבון גם את שיקום המשפחה כולה. בהגינותה השיבה לשאלת בית המשפט, כי הרשעה לא תביא לפירוק המשפחה, ומכל מקום, ביקשה כי בית המשפט יאמץ את הגישה הטיפולית.

4.         השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, הינה האם ראוי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

הלכה פסוקה היא, כי משהגיע בית המשפט למסקנה כי העבירה נעברה, עליו להרשיע את הנאשם. עם זאת, נמצאנו למדים, כי יתכנו מקרים שבית המשפט ימנע מהרשעה. לצורך הכרעה בשאלת אי ההרשעה, נדרש בית המשפט להעמיד זה מול זה את האינטרס הציבורי, הגלום באכיפת החוק, מול ענינו של הפרט על נסיבותיו המיוחדות.

האינטרס הראשון נועד להשיג את מיצוי הדין עם העבריין, על מנת להבטיח כי אכיפת החוק תתבצע ללא איפה ואיפה. בע.פ. 2513/96,  3467/96  מדינת ישראל נ. ויקטור שמש ואח' פ"ד נ (3) עמ' 682 קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו.  הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן.  שימוש בסמכות זאת, כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה, מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השיוויון בפני החוק".

בב.ר.ע.  432/85 רומנו נ. מדינת ישראל תק-על 85 (3) עמ' 737, נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי:

"לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש, אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקרים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקלה אחרת ... רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה".

5.         ע.פ. 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל תק-על 97 (3) 214, הינו פסק-הדין המנחה בסוגיית אי ההרשעה, בו עומדות, זה בצד זה, השקפותיהם של השופטים דורנר ולוין. כב' השופטת דורנר קבעה כי:

"כידוע, שיקומו של הנאשם הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו ענין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשה העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר. כל אלה משמשים גורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".

כב' המשנה לנשיא השופט לוין מנה גורמים שפרט שירות המבחן, ואשר היו מקובלים עליו, מבלי שיהיו ממצים, כחלק משיקולי בית המשפט אם להרשיע נאשם, כגון:  מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה, מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד, מידת הפגיעה של העבירה באחרים וכיוצא בזה. הוא הוסיף כי  מנגד קיימים שיקולים שבאינטרס הציבור, ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה.  גם הוא אינו חולק כי הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעברה עבירה, ומי שטוען ההיפך - שומה עליו לשכנע את בית המשפט, ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיבידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי.

על עקרונות אלה חזר בית המשפט העליון מפי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3), 685, 689 - 690, כדלקמן:

"מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זאת עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושיוויוני... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר המנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האנטרס הציבורי מול נסיבותיו האנדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, לנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים...".

באשר להרשעה.

6.         כאמור לעיל, על בית המשפט להעמיד במסגרת שיקוליו, זה מול זה, את חומרת העבירה - מחד ואת הנזק העלול להגרם לנאשם וסיכויי שיקומו - מאידך.

העבירות נעברו כלפי המתלוננת במשך תקופה ארוכה ולכן אין לראות בהן כשלון חד פעמי, או מעשה יוצא דופן שנעשה בעידנא דריתחא. צודק ב"כ התובעת בטענתו, כי אלימות בתוך המשפחה הפכה לנגע שפשה בחברה. על בית המשפט להתייחס לנגע זה מתוך שאט נפש ולהוקיע מעשים אלה, הן על מנת לגמול לנאשמים על הרעה שגרמו לבנות זוגם והן כדי להרתיעם ולהרתיע אחרים. ראה: ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל פ"ד מז (1) 81,84 בדברי כב' השופט אלון.