פסק-דין בתיק עתמ 643/05

רקע כללי והסעד המבוקש

1. לפני עתירה למתן צו על-תנאי שהוגשה ביום 2.8.05, בגדרה התבקש בית המשפט להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא יחודש הטיפול בבקשת העותר 1 לאיחוד משפחות עם העותרת 2, מדוע לא יוענק לעותרים 2-4 מעמד של תושבי קבע בישראל, וכן - מדוע לא יירשמו העותרים 2-4 לאלתר בתעודת הזהות של העותר 1, כילדיו.

2. יוסף, כי בתאריך 4.8.05 ניתן צו ביניים לפיו על המשיבים להימנע מגירוש העותרים 2-4 מישראל עד למתן החלטה אחרת (ר' בש"א 1646/05; החלטה מיום 4.8.05), וביום 18.9.05 הגישו המשיבים כתב תשובה לעתירה.

3. יוער ויודגש כבר עתה, כי בתאריך 22.9.05, במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט, ולמרבה הצער - בהעדר העותרת 2, תוך ניסיון לקדם גיבושן של הסכמות בין הצדדים, ניתנה החלטה לפיה היה על ב"כ העותרים להגיש תגובתו להצעת המשיבים (שהוצגה שלא לפרוטוקול), או-אז, נקבע, יינתן פסק-דין בעתירה.

והנה, אכן, ביום 28.9.05 הגישו העותרים תגובתם למהלך הדיון הנ"ל, בגדרה גובשה עמדתם הסופית ביחס לעתירה, כלהלן: ראשית - באשר לבקשה האמורה לרישום העותרים
2-4 בתעודת הזהות של העותר 1, הרי שבכפוף להמצאת תצהיר מטעם המשיב כי ימשיך טיפולו בבקשה, הואילו העותרים להסכים למחיקת רכיב זה מעתירתם; שנית - ביחס לבקשת איחוד המשפחות הודיעו העותרים כי הנם עומדים על טענתם בהקשר זה, כי מעולם לא ויתרו על בקשתם דנן, ולכן לא זנחוה, כנטען.    

4. לפיכך, ובהתחשב באמור לעיל, צומצמה יריעת המחלוקת בין הצדדים ובקשת העותרים לאיחוד משפחות היא שנותרה מושא ההכרעה המתבקשת.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים

5. העותר 1, בעלה של העותרת 2, הגיש עבורה בקשה לאיחוד משפחות (הנושאת מספר 184/96), אותה אישר המשיב ביום 12.11.99. משכך, קיבלה העותרת 2 אישור שהייה בישראל משך שנה, מיום 23.11.99 ועד ליום 23.11.00. דא עקא, שנוכח אי הגשת בקשה להארכת אשרת השהייה בישראל הנ"ל, ובחלוף מספר שנים מאז שניתנה, הודיעו המשיבים לעותרים ביום 26.10.04, כי כבר לא ניתן לדון עוד בבקשה.

טענות העותרים

6. אליבא דעותרים, מעולם לא זנחו בקשתם לאיחוד משפחות. העותר 1 אכן פנה למשרדי המשיבים מתוך כוונה להגיש בקשה מתאימה להארכת אשרת השהייה של העותרת 2, אלא שבאותו מעמד גם נבחנה שאלת היותו תושב מבחינת המוסד לביטוח לאומי. משנמצא כי הסוגיה טרם הוסדרה כדבעי, והעותר 1 לא נחשב כתושב אצל הביטוח הלאומי, סירבו פקידי המשיב 2 לקבל בקשתו ואף התנו עצם המשך הטיפול בה בהקניית מעמד תושבות על-ידי הביטוח הלאומי. כך חלפו העתים, ורק ביום 9.9.04, עת ניתן פסק-דין על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, קיבל העותר באופן רשמי מעמד תושבות כאמור (ר' נספח עת/1 לעתירה). אין, אפוא, לתמוה כי השתהו העותרים בפנייתם המחודשת למשיבים אך ביום 5.10.04, שכן הסיטואציה כולה נכפתה עליהם הר כגיגית. 

בגדר תגובת העותרים להצעת המשיבים, שנדונה בתמצית לעיל, ושמקורה בדיון שהתקיים בבית המשפט, עמדו הללו בכל תוקף על טענתם כי הבקשה לאיחוד משפחות לא הוזנחה על-ידם. לצורך חיזוק עמדתם צרפו העותרים לתגובתם אסמכתאות לפיהן, כך לדידם, אופן התנהלות המשיבים הוא שהסב להם נזק ראייתי המונע מהם כיום הצגת ראיות המוכיחות פניותיהם הקודמות בהקשר בו עסקינן. יודגש, כי אף השבתות שונות שהתקיימו במשרדי המשיבים במהלך השנים 2002 ו-2003 מנעו בפועל קידום הבקשה. יצוין בנוסף, כי לטענת העותרים לוקה לשכת המשיב 2 במזרח ירושלים בתפקודה, והדבר ידוע ומוכר.    

כך מזדקרת מסקנה ברורה, היינו, כי על המשיבים להמשיך הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות.

טענות המשיבים

7. עמדת המשיבים, כי דין העתירה להידחות.

8. חרף טענות העותרים מגבש כתב התשובה מטעם המשיבים מסקנה שונה בתכלית מזו לה מכוון כתב העתירה. העותרים לא פנו למשרדי המשיב 2 במועד הנדרש, כחודשיים עובר לתום תקופת אשרת השהייה שניתנה לעותרת 2, ומשכך, אין להם להלין אלא על עצמם. למעשה, שתי הפניות היחידות של העותרים למשרדי המשיבים במהלך התקופה הרלבנטית תועדו אך ורק בתאריכים 27.8.03 (בעניין רישום הילדים, סוגיה שכאמור אינה עוד רלבנטית) ו-10.3.04 (בעניין חידוש תעודת זהות העותרת 2), ומלבדן אין לפנינו אלא הזנחה ממשית של הבקשה לאיחוד משפחות. זניחת הבקשה הנ"ל על-ידי העותרים עצמם היא שהביאה, בסופו של יום, זאת לאחר לא פחות מאשר כארבע שנים ללא הגשת כל בקשה מתאימה, לדחייתה גם על-ידי המשיבים. ויוער, די היה בשנה אחת בלבד בגדרה תוזנח הבקשה כדי לבסס דחייתה בהתאם למדיניות המשיבים.

9. מעבר לכך טוענים המשיבים כי העתירה דנן נגועה בשיהוי ניכר, שכן הודעה מתאימה אודות דחיית בקשת העותרים לאיחוד משפחות כבר נשלחה אליהם ביום 17.5.04, ואף נשלחה בשנית ביום 26.10.04. לא-זו-אף-זו, פניות העותרים למשרדי המשיבים כנטען אינן מגובות באסמכתאות. ועוד, האחריות לקידום הבקשה דנן רובצת לפתחם של העותרים, שהרי הללו היו מודעים ללוחות הזמנים שקבעו המשיבים בהקשר זה, ומעניינם - לקיימם. ויודגש, בהעדר אישור כדין, שהיית העותרת 2 בישראל ללא מעמד חוקי ובהעדר בקשה רשמית תלויה ועומדת הינה בניגוד לכל דין.

הוסיפו המשיבים וטענו, כי הרציונל העומד בבסיס דחיית בקשת איחוד משפחות על רקע הזנחתה הנו הצורך בקבלת תמונת מצב עדכנית ורציפה אודות העותרים, ואין, אפוא, לקבלה על-סמך נתונים היסטוריים. לכן, בנסיבות אלו, נדרשת הגשת בקשה חדשה על-פי הדין הנוהג.           

דיון והכרעה

10. הלכה היא כי בבחינת ההחלטה המנהלית, אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף שיקול דעתה של הרשות ולהעמיד עצמו במקומה (בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי השקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 397; בג"צ 3930/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה, פ"ד