פסק-דין בתיק עתמ 552/06

העותרות, אם וביתה, הינן אזרחיות ארצות הברית. בעבר הרחוק היתה העותרת 1 תושבת קבע של מדינת ישראל, אולם בשנת 1983 היגרה לארצות הברית ותושבותה במדינת ישראל פקעה.

במהלך השנים 2005-2004 שהו העותרות בתחומה של מדינת ישראל 4 פעמים למשך שבועות או חודשים ספורים, באמצעות אשרת ביקור מסוג ב/2. שהייה אחת התארכה כדי ששה חודשים, בעקבות קבלת  בקשתן של העותרות להארכת אשרת הביקור.

ביום 15.9.05, יום לאחר שעזבו את תחומי המדינה, שבו אליה העותרות פעם נוספת, על-פי אשרת ביקור שניתנה לחודש ימים בלבד. הפעם, בתום תקופת האשרה, יום 15.10.05, לא יצאו מן המדינה. בחלוף כעשרה ימים מיום שפקע האישור, ביום 26.10.05, הוגשה במשרדי התאום והקישור בקשה מטעם העותרת 1 להארכת אשרת הביקור. הבקשה סורבה ביום 30.10.05.

לטענת העותרות, הנתמכת באישורי מסירה, הן הגישו באמצעות בא כוחן עוד ארבע בקשות ומכתבי תזכורת בחודשים 11.05 - 2.06, אולם לא זכו לכל מענה. המשיבים מכחישים את קבלת הבקשות והמכתבים הללו.

כמסתבר, ביום 10.10.05 ניתן פסק דין הצהרתי מאת בית הדין השרעי בירושלים, הקובע כי העותרת 1 תמונה לאפוטרופסית על שלושת נכדיה. מפסק הדין עולה, כי כלתה של העותרת 1, היא אימם של הילדים, נסעה לארצות הברית כחודש קודם לכן, ונטשה אותם למעשה אצל העותרת 1.

בעתירתן ביקשו העותרות כי בית המשפט יורה למשיבים להאריך את אשרת הביקור שלהן. לדבריהן, הן החלו בהליך לקבלת אשרות מן הקונסוליה האמריקאית עבור שלושת הילדים, כדי שיוכלו לנסוע ביחד עמם לארצות הברית. הן זקוקות להארכת האשרה בעיקר כדי שיהיה בידן הזמן הדרוש להשלמת הליך זה, וכן כדי שהעותרת 1 תוכל להיות לצד אמה, הסובלת מבעיות רפואיות. העותרות טוענות כי אי-ההסכמה להאריך עוד את שהותן בארץ מהווה פגיעה בזכות לחיי משפחה, ופגיעה חמורה בטובת הילדים אשר עליהם מונתה  העותרת 1 אפוטרופסית. 

בינתיים, לאחר שהוגשה העתירה וקודם לקיום הדיון, עזבה העותרת 2 את תחומי המדינה וחזרה לארצות הברית כדי לטפל שם בהסדרת מעמדם של הילדים, לאחר שהטיפול בקונסוליה האמריקאית בישראל לא נסתייע עד כה.

המשיבים טוענים כי צו הביניים שהוצא לבקשת העותרות עם הגשת העתירה, אשר הורה למשיבים לאפשר לעותרות להמשיך לשהות בישראל ולא להרחיקן ממנה, היווה למעשה את הסעד אשר אותו ביקשו העותרות. בחלוף למעלה מחמישה חודשים מיום מתן הצו, אין העותרת 1 יכולה להמשיך ולטעון עוד כי היא זקוקה לזמן נוסף להשלמת הסידורים לצורך העברת הילדים. למעלה משנה שוהה העותרת 1 בישראל שלא כדין, ובמהלך השנים האחרונות עשתה את רוב זמנה בתחומי המדינה; לדברי המשיבים הדבר מעורר חשש כי כוונתה האמיתית הינה להשתקע בישראל.

מנגד, טוענת העותרת 1 כי אין לה כל כוונה להשתקע בישראל או להישאר בה לאורך זמן; בראש מעייניה עומדת אך הדאגה לנכדיה הקטינים, שבדעתה לקחת עימה לארצות הברית. לטענתה, עזיבת העותרת 2 את תחומי המדינה במרוצת הזמן שהעתירה תלויה ועומדת, יש בה כדי ללמד על העדרה של כוונת השתקעות.

כשלעצמי, רב הסתום על הגלוי במהלכיהן של העותרות, והבעייתיות בהסדרת מעמד הילדים בקונסוליה האמריקאית נותרה מעורפלת. לבד מדבריו של ב"כ העותרות, אשר הודיע לבית המשפט במהלך הדיון כי הקונסוליה האמריקאית מעכבת את מתן האשרות לילדים בשל המחלוקת המשפחתית, לא הוצג כל מסמך מאת הקונסוליה, אשר ממנו ניתן ללמוד מתי ובאלו תנאים יינתן מטעמה האישור ליציאת הילדים לארצות הברית; אף לא הוצגו תעודות על אודות מצבם ומעמדם של הילדים או מסמך אחר אשר עשוי ללמד על אפשרות למציאת פתרון, מלבד צו האפוטרופסות מטעם בית הדין השרעי בירושלים. גם איננו יודעים באיזו אינטנסיביות פעלו העותרות או מי מטעמן להסדרת העניין במהלך שהותן הארוכה בישראל, לפני הגשת העתירה ולאחריה.

במצב דברים זה, שבו אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהעותרת 1 שוהה בתחומי המדינה שלא כדין זה למעלה משנה, וכשהנסיבות המיוחדות הקשורות באפוטרופסות על הקטינים לא הובררו, כשאין מידע קונקרטי לגבי הסיבה לעיכוב בטיפול אצל הקונסוליה האמריקאית, וכשלא ידוע מה צפוי בעתיד בעניין זה, דין העתירה להידחות; וכך אני פוסק.

העותרות יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ד בחשון תשס"ז (15 בנובמבר 2006), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.                                                                              

עינת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: