פסק-דין בתיק עתמ 2884/05

1.         עניינה של עתירה זו במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, בנוגע לשימוש שעושה העותרת בשטח ציבורי פתוח בתחומי העיר פתח תקוה, הנמצא בבעלותה של המשיבה, לצורך ניהול עסקיה בתחום השכרת כלי רכב, רחיצתם ותיקונם (חלק מחלקה 87 בגוש 6640).

            מזה מספר שנים עושה העותרת שימוש בשטח, ברשות המשיבה ובהסכמתה.

            משנדרשה לפנותו ולהחזיר את החזקה בו למשיבה, כבר ב-2001, לא הזדרזה העותרת לעשות כן. עלה בידה להשיג, מפעם לפעם, את הסכמת המשיבה להמשיך ולהחזיק בשטח מספר שנים נוספות. 

            בין לבין, התקיימו הדברויות בין הצדדים ואף התדיינות משפטית במסגרת עתירה קודמת שהגישה העותרת (עת"מ 1460/01).

            התנהלות זו הביאה, בפועל, להמשכת השימוש בשטח עד עצם היום הזה. כך חרף כוונותיה ורצונה של המשיבה להפסיק שימוש זה, מטעמים שונים, לרבות הביקורת שהופנתה אליה בהקשר זה ולאור המפגע הבטיחותי והתעבורתי שנגרם כתוצאה מהשימוש במגרש ע"י העותרת.

            ביום 29.5.05 חתמו הצדדים על הסכם שכירות, בו התחייבה העותרת לפנות את השטח להחזיר את החזקה בו סופית ב-31.12.05.

            על אף התחייבותה (ראה סעיף 16 להסכם) ביקשה העותרת מהמשיבה להאריך את חוזה השכירות במספר חודשים נוספים, לאחר תום תקופת השכירות. בקשה זו נדחתה ע"י המשיבה (ראה נספח 23 לתגובה המקדמית של המשיבה).

לאחר שהתכתבות נוספת בין הצדדים, לא שכנעה את המשיבה להאריך את תקופת השכירות, עתרה העותרת, בעתירה שבפני, להצהרה, לפיה החלטת המשיבה לסרב להאריך את תקופת השכירות מעבר ל-31.12.05 נגועה "בשרירות ו/או בחוסר הגינות ו/או בחוסר סבירות קיצונית ו/או בחוסר תום לב ו/או ממניעים פסולים ו/או בניגוד לכל דין".

2.         בעתירה זו אין ממש.

            עצם הגשתה ביום 25.12.05, מספר ימים בלבד לפני תום תקופת השכירות ומועד פינוי השטח כמתחייב מהסכם השכירות, מעידה על מטרתה ותכליתה האמיתית של העתירה: להאריך את תקופת החזקתה בשטח לתקופה נוספת, ארוכה ככל האפשר חרף סרובה המפורש של המשיבה לאפשר זאת.

העותרת אינה מתכחשת למניע שעמד מאחורי הגשת העתירה ומודה כי אין לה "זכות קנויה להארכת הסכם השכירות" וכי העתירה הוגשה כ "מוצא אחרון אשר יאפשר לה להשלים... הכשרת שטח חלופי כחניון לרכביה..." (סעיף 2 לכתב תשובתה).

            אם כך, מה לה, לעותרת, כי תייחס להחלטת המשיבה לסרב להאריך שוב את חוזה השכירות (לאחר אורכות רבות שנים שניתנו לעותרת בעבר) "שרירות ו/או חוסר הגינות ו/או חוסר סבירות קיצונית" וכו'.

אם ניתן לייחס תכונות או מאפיינים אלה למי מבעלי הדין, על רקע התנהלותם האחד כלפי משנהו במהלך ההתדיינויות והמגעים שהתקיימו ביניהם בפרשה זו במהלך השנים, הרי יש לייחס אותן לעותרת ולאו דווקא למשיבה.

            זאת ועוד: עצם הגשת העתירה ע"י העותרת, סמוך מאוד לפני תום תקופת השכירות, מתוך כוונה להאריך את שהייתה במקום עד שתושלם הכשרת המגרש החלופי, תוך שהיא מייחסת למשיבה התנהגות בלתי ראויה, ללא כל הצדקה, כשהיא מודעת להעדר כל זכות קנויה להמשיך ולהחזיק במקום, יש בהגשת העתירה בנסיבות כאלה, משום חוסר תום לב וניצול לרעה של הליכי המשפט, שכן תכליתה האחת והיחידה היא להאריך את תקופת החזקתה במגרש אף ללא שעומדת לה זכות בדין לכך. 

3.         סרובה של המשיבה לחדש את חוזה השכירות, או להאריך את תקופת השימוש במגרש, נובע מהעובדה כי השכרה או מסירת זכות לשימוש מעין זה, נוגדים את תכנית בנין העיר החלה על המגרש (שיועד לשטח ציבורי פתוח) ומשכך לא ניתן "להכשיר" השכרה זו באמצעות מכרז, כמתחייב עלפי הדין, ולא ניתן לעשות בו שימוש מסחרי מהסוג שעושה בו העותרת. 

            משכך, ניתן לקבוע כי החלטתה לדחות את בקשותיה החוזרות ונשנות של העותרת, להארכה נוספת של תקופת השימוש במגרש, סבירה ואף נכונה על פי השקפתי ואינה לוקה בכל אותם ליקויים ופגמים שמנתה בה העותרת.

            נהפוך הוא: לו היתה המשיבה נעתרת לבקשת העותרת, פעם נוספת, לאחר שעשתה כן מספר פעמים בעבר, תוך שהיא סופגת ביקורת ציבורית ותוך התעלמות מאינטרסים מתחרים ומהמצב החוקי, היתה ההחלטה בענין זה בלתי ראויה ונגועה בחוסר סבירות קיצוני, שכן היתה היא נעדרת את האיזון הראוי בין האינטרסים והשיקולים המתחרים אותם היה עליה להביא בחשבון.

4.         אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם למשיבה את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של            -.100,000 ש"ח, בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום עד התשלום בפועל.