פסק-דין בתיק עתמ 267/07

1.         העותר מבקש להכיר בו כפדוי שבי, לפי חוק תשלומים לפדויי שבי, התשס"ה - 2005 [להלן: "החוק"].

2.         לטענת העותר:

א.                  הוא אדם בן 75, שירת בצה"ל בחיל השריון במלחמה, ושהה בשבי המצרי מיום 23.2.51 עד ליום 27.2.51. בשעות הבוקר המוקדמות, נלקח עם ארבעה חיילים נוספים על ידי חיילים מצריים עם עיניים קשורות, הם הוליכו אותם קילומטר או שניים ברגל, העותר וחבריו הועלו לרכב עם עשרות חיילים מצריים אחרים, העותר ישב ליד רב טוראי מהיחידה והוא (העותר) הציע למפקד שלו להשתמש ברימונים שהיו בכיסו, על מנת לפוצץ את הרכב ולהרוג את כל המצרים. המפקד מסר את העותר לחיילים מצריים אחרים, אלה התנפלו עליו והחלו להכות אותו בכל גופו והוא חש בכאבים בכל גופו.

כעבור מספר ימים הגיעו אנשי האו"ם ושאלו לשלומם, אך מפחד שיקבלו עוד מכות, הם אמרו שהם בסדר ושהתייחסו אליהם כראוי. נאמר להם שבעוד מספר ימים יהיו בבית וכך היה.

בתאריך 30.12.05 מילא העותר טופס בקשה לתשלום בגין שהייה בשבי בזמן המלחמה, בו ביקש להכיר בו כפדוי שבי על ידי הועדה להכרה באדם כפדוי שבי.

לאחר שנעשו מספר נסיונות לאיתור מסמכים, התקבל בסוף חודש 11/06 חומר שהעיד כי ביום 22.2.51, העותר וחבריו נתפסו על ידי חיילי צבא מצריים ושהו ארבעה ימים בשבי.

בהמשך אושר על ידי ראש ענף נפגעים וקציני ערים במסמך מיום 7.12.06 שהמערער שהה בשבי מיום  23.2.51 עד ליום 27.3.51, סה"כ 5 ימים.

במסמך נרשם "כמו כן מוסרים שהמצרים גילו יחס אדיב והוגן ובחקירה שהתנהלה לא נמסרה כל אינפורמציה".

בקשתו של העותר להכיר בו כפדוי שבי נדחתה בנימוק סעיף 2(א)1 לחוק, לפיו ניתן להכיר באדם כפדוי שבי, אם הוא נפל בשבי האויב ושהה בשבי במשך 14 יום, בעוד שהעותר שהה בשבי רק 4 ימים.

סעיף 2(ב) לחוק הנ"ל מאפשר לועדה להכיר באדם כפדוי שבי גם אם שהה פחות מ-14 ימים "אם ראתה כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לעשות כן, ולאחר ששקלה את נסיבות נפילתו בשבי, מקום השבי, תנאי השבי וזהות השובים".

הועדה דחתה את בקשתו של העותר להכיר בו כפדוי שבי על פי סעיף 2(ב) לחוק הנ"ל, בנימוק שהועדה לא השתכנעה בקיום התנאים האמורים בסעיף זה על פי המסמכים שהיו מונחים לפניה.

לטענת ב"כ העותר, בשבי הוא קיבל מכות בכל חלקי גופו כאשר חברו לנשק הלשין עליו ביחס להצעתו לפוצץ את הרכב באמצעות רימון שהיה בכיסו, ויש להעדיף את גרסתו על פני גרסת השובים המצריים.

העותר הציע לפוצץ את הרכב, הואיל וחש שבין כך ובין כך יהרגו אותם, והוא חשב שכך יוכל להרוג כמה שיותר מהחיילים המצריים. על אותה תקרית נחקר העותר במשטרה הצבאית בקרית מלאכי, לאחר שחרורו, ולדבריו, נאמר לו על ידי השופט, כי מגיע לו צל"ש על כך.

בנסיבות הענין, מתקיימים התנאים המאפשרים להכיר בעותר כפדוי שבי, על אף שתקופת השבי היתה פחותה מ-14 יום, בהתחשב בתנאי השבי, באופי השבי, זהות השובים והפחד בו היה שרוי מפני אופיים האלים של השובים המצריים כפי שהיה ידוע באותה עת.

כמו כן, הושפל על ידי השובים, בכך שנאלץ לעשות את צרכיו לעיני כל, בכך שקשרו את עיניו והוכה פעמים רבות.

בנוסף, העותר הינו אדם מבוגר בן 75, איבד שני ילדים בתאונת דרכים, והזכרון של אותם ימים בשבי חוזרים ורודפים אותו, בעוד שההכרה בו כפדוי שבי תחזיר לו מעט שמחה לחייו.

כמו כן, המשיך לשרת בשרות מילואים בצה"ל, על אף שיכול היה להשתחרר עקב השבי, ויש לו אותות מלחמת השחרור ומבצע סיני.

בתגובה טענו המשיבים:

ב.                  היה שיהוי בהגשת העתירה, שהוגשה רק ביום 16.4.07, בעת שהחלטת המשיבה התקבלה אצל העותר ביום 28.1.07, בניגוד לאמור בתקנה 3(2) לתקנות בתי המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000.