פסק-דין בתיק עתמ 245/02

א. כללי:

1. העותרים בעלי ארבע חלקות הגובלות בתוכנית מס' 4/מק/2049 (להלן:"התוכנית"), הגישו תביעה לפיצוי, כנגד המשיבה 1, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן:"החוק"), בגין פגיעה בשווי נכסיהם בעקבות אישור התוכנית.

תביעתם של העותרים נדחתה מאחר ולגישת המשיבה 1, מקרקעי העותרים אינם גובלים למקרקעי התוכנית וכן מאחר ולפי חוות דעתו של השמאי מטעם המשיבה 1, לא נגרמה פגיעה לנכסי העותרים בשל התוכנית.

העותרים ערערו על החלטה זו בפני ועדת הערר המחוזית. הערר שהגישו נדחה משנקבע על ידי ועדת הערר כי מקרקעי העותרים אינם מקרקעין גובלים כמשמעותם בסעיף 197 לחוק. על החלטת ועדת הערר הוגשה העתירה בענייננו.

2. באי כוח הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו ימתינו עד למתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון בערעורים המאוחדים עע"ם 2775/01 ואח' ויטנר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים" ואח' (להלן: "פס"ד ויטנר"), אשר דנו בשאלה מהו נכס גובל. ביום 04.09.05 ניתן פסק הדין.

עוד הוסכם בין ב"כ הצדדים כי המרחק בין גבול מקרקעי העותרים לקו הכחול של התוכנית הינו כ- 30 מטרים ובתחום זה קיימים שצ"פ ודרך אשר תהפוך בעתיד לשצ"פ.

הפלוגתא הטעונה הכרעה, כפי שהוגדרה ע"י באי-כוח הצדדים, הנה האם לנוכח העובדות, כפי שצויינו לעיל, "נכסי המערערים גובלים בתכנית שהגישה המשיבה 2, אם לאו.".

ב. עיקר טענות הצדדים:

3. לטענת העותרים, שגו המשיבה 1 וועדת הערר משקבעו כי נכסי העותרים אינם גובלים לתוכנית. 

פס"ד ויטנר, נמנע לטענתם מלקבוע קריטריונים קשיחים ואחידים באשר לשאלה מתי יראו מקרקעין כמקרקעין גובלים לפי סעיף 197 לחוק וקבע כללים גמישים, כך שניתן יהיה להכריע בשאלה בהתאם לעובדותיו ונסיבותיו של כל מקרה.

במקרה זה, טוענים העותרים, שגתה ועדת הערר משדחתה את הערר על הסף מבלי להתייחס לעובדות המקרה הספציפי, והסתמכה על הנחה משפטית שגויה לפיה צריכה להתקיים השקה בין גבול התוכנית לגבול המקרקעין הנפגעים.

לטענת העותרים, השצ"פ הקיים כיום בין גבול המקרקעין הנפגעים לגבול התוכנית, אינו שולל את זכותם של העותרים לתבוע בגין ירידת ערך נכסיהם על פי סעיף 197 לחוק.

4. החציצה בין גבול נכסי העותרים לגבול התוכנית מורכבת מדרך המיועדת לביטול ושצ"פ עליה קיימת צמחייה. רוחב החציצה הכולל את הדרך והשצ"פ הינו כ-30 מטרים בלבד. לטענת העותרים, החריג אשר נקבע בפס"ד ויטנר, לעניין "שטח פתוח צר" חל בעניינם, וכי על פי לשונו ורוחו של החוק והמבחן שנקבע ע"י בית המשפט העליון ולנוכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יש להעדיף הפרשנות המאפשרת לאדם שנפגעו זכויותיו וקניינו עקב תוכנית בניין ערים לתבוע את נזקיו. לכן, ביקשו העותרים כי יקבע כי נכסיהם הינם מקרקעין הגובלים לתוכנית.

5. לחילופין, ביקשו העותרים כי הדיון בעניינם יוחזר לוועדת הערר לצורך דיון מחודש בערר לנוכח פסק דין וינטר, מאחר וטיבם והיקפם של השינויים בתוכנית אינם נהירים דיים לבית המשפט וכן היקף הפגיעה בנכסי העותרים, ולכן אין בידי בית המשפט את הכלים להכריע בפלוגתא המוסכמת.

העותרים אף טענו כי לאור השינוי במדיניות המשפטית, כפי שנקבעה בפס"ד ויטנר, ראוי כי ועדת הערר תשקול מחדש את החלטתה.

6. לטענת המשיבות, דין העתירה להידחות.

אשר לטענת העותרים, כי הגדרת המקרקעין כגובלים צריכה להיקבע גם בשים לב למידת הנזק שנגרם למקרקעין או שיעורו, טענו המשיבות, כי טענה זו לא נטענה בעבר, אלא הועלתה לראשונה על ידי העותרים בסיכומיהם. כן טענו המשיבות כי לא יהיה זה נכון לבדוק את שאלת הנזק בטרם תקבע זכות עמידתם של העותרים.

מקרקעי העותרים אינם משיקים לגבול מקרקעי התוכנית, טענו המשיבות, ואף אינם נכנסים לגדר החריגים, שנקבעו בפס"ד וינטר, מאחר והחציצה בין מקרקעי התוכנית למקרקעי העותרים הנה חציצה בת עשרות מטרים, אשר בחלקה היתה בעבר עורק תחבורה ראשי באשקלון.

ג. דיון: