פסק-דין בתיק עתמ 2392/05

1.         העותרות הן עמותות רשומות, המציגות עצמן כמייצגות את תושבי השכונות מכבים ורעות, אשר הוקמו כישובים נפרדים ופעלו כמועצה מקומית עד לאחרונה, עת אוחדו (בסוף 2003) עם העיר מודיעין הסמוכה לרשות מקומית אחת, המנוהלת כיום ע"י עיריית מודיעין - מכבים - רעות (להלן: "העירייה").

            בעתירות שבפני, אשר הדיון בהן אוחד, מלינות העותרות כנגד סלילת קטעי כביש שונים בתחום השיפוט המוניציפלי של העירייה. ליתר דיוק, תלונותיהן מתייחסות לשימוש שייעשה, לטענתן, בכבישים ולאופיים, אשר לנוכח שינוי נסיבות שפורטו בעתירה, ישמשו כעורקי תנועה בינעירוניים או ארציים, על אף אי התאמתם לכך, במקום השימוש לפי יעודם המקורי, היינו כבישי תנועה עירוניים בתחום העיר מודיעין.

2.         בעתירה הראשונה (עת"מ 2392/05) התמקדו העותרות בכבישים המכונים כבישים        11-12.

עקב שינוי נסיבות, היינו סגירת קטע הכביש הארצי מספר 3, לתנועת כלי רכב בשל פרוץ האינתיפאדה השניה (בסוף שנת 200). כביש זה, אשר בחלקו עובר בין הישוב מכבים והכפר הפלשתינאי בית סירא, נסגר בתחילה, באופן זמני, בשל הסכנות הבטחוניות הרבות לנוע עליו בתקופת האינתיפאדה, אך לאחרונה התברר כי דרך זו תחסם ותיסגר לצמיתות בשל הקמת גדר ההפרדה באזור, הקוטעת את התוואי ולא תאפשר עוד תנועת כלי רכב בכביש זה.

            טוענות העותרות כי משמעות סגירת כביש 3 היא:

            "הסתת התנועה האדירה הנעה מדרום הארץ לצפון ירושלים (ובכיוון ההפוך) שנועדה במקור לעבור בכביש ארצי מס' 3 ומאופיינת בתנועת משאיות ערה, אל עבר כבישים 11, 12 (ובהמשך לדרך יאיר פרג) ומשם לכביש 443" (סעיף 56 לעיקרי הטיעון).

חרף שינוי נסיבות זה, נמנעו רשויות התכנון המוסמכות מבדיקה מחודשת של  התכניות המקוריות של כבישים 11 ו-12, על מנת לברר האם הם מתאימים לשאת את עומסי התנועה הגדולים הצפויים עם פתיחתם לתנועה והאם אין בכך כדי לגרום למפגעים תעבורתיים ובטיחותיים.

בהמנעות מבדיקה מחודשת של תוואי דרך זה, לאור שינוי הנסיבות הנ"ל, הפרו המשיבים, או מי מהם, את חובתם וסמכותם להפעיל שיקול דעת מחודש, לשם בחינת ההשלכות שיהיו לסגירת כביש מס' 3 ולהסתת תנועת כלי הרכב עקב כך, כאמור לעיל. שמא שיקול דעת זה היה מביא את רשויות התכנון לכלל מסקנה, או דעה, שיש להגביל את תנועת כלי הרכב הכבדים, לפחות, על ציר זה (כביש 11        ו-12).

עותרות, איפוא, העותרות לסעד הצהרתי שיורה למשיבים, או למי מהם (על פי הסמכויות המוקנות לכל אחד מהם) לבחון מחדש את תכניות המתאר העוסקות בכביש עירוני 11 ו-12 לנוכח שינוי הנסיבות הנ"ל ובמסגרת זו לאפשר לעותרות להעלות את טענותיהן.

לחלופין, עותרות העותרות לסעדים קונקרטיים וממוקדים יותר שיהיה בהם כדי לצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחברי העותרות, היינו בתושבי מכבים ורעות. כך ע"י חיוב המשיבים או מי מהם להטיל איסור על תנועת כלי רכב כבדים ומשאיות על כביש זה (ע"י הצבת תמרורים מתאימים ו/או מכשולי גובה) וכך ע"י הגבלת התנועה בציר זה לתושבי העיר מודיעין-מכבים-רעות, בלבד.

טוענות העותרות כי שינוי נסיבות קיצוני זה, היינו סגירת כביש ארצי מס' 3 והסתת תנועת כלי הרכב לעבר הציר שחלקו עובר בכבישים 11 ו-12 מצדיק, ואף מחייב, שיקול דעת מחודש מצד המשיבים, או מי מהם, ונקיטת אמצעים שונים על ידם על מנת להותיר את יעודו ואופיו של הציר ככביש עירוני בעיר מודיעין בהתאם לתכניות המתאר המקוריות, ולמנוע הפיכתו כציר תנועה ארצי סואן שיפגע, באופן בלתי סביר ובלתי מידתי בתושבי המקום, כתוצאה מהגברת רמת הסיכונים הבטיחותיים והתעבורתיים כתוצאה מכך.

בקשת העותרות לצו מניעה זמני שיאסור על המשכת עבודות הסלילה של כבישים אלה ו/או לאסור על פתיחתם לתנועה, עד ההכרעה בעתירה זו, נדחתה, בעיקר מטעמי שיהוי בהגשת העתירה, ובשל נטייתו הברורה של מאזן הנוחיות לעבר המשיבים שהתנגדו לבקשה. (ראה החלטת כב' השופט פוגלמן מיום 16.10.05 בבש"א 32486/05).

3.         בעתירה השניה (עת"מ 1190/06) שהיא, למעשה, "עתירת המשך" לעתירה הראשונה, הפנו העותרות את טרוניותיהן וטענותיהן לעבר המשך סלילתו ופתיחתו לתנועה של קטע נוסף בציר המוביל מצומת לטרון למודיעין. קטע זה (המכונה כביש מקומי 1) נסלל בהמשכו של כביש 12 ויחבר את הציר כולו לכביש מס' 443 המוביל לצפונה של ירושלים. קטע כביש זה מאפשר, או יאפשר בעתיד, תנועה בין השכונות השונות בעיר (מכבים, רעות ובוכמן) ומעבר כלי רכב מצומת לטרון לכביש 443, מעבר אשר יהפוך את הציר כולו לדרך בינעירונית סואנת, כאמור לעיל, ומסוכנת במקום דרך עירונית לפי תכניות המתאר.

            בקשת העותרים לאסור זמנית על סלילת קטע זה של הכביש (עד ההכרעה בעתירה) נדחתה אף היא ע"י כב' השופט פוגלמן (בש"א 30351/06) מטעמים דומים.

            ערעור על החלטה זו (לגבי העתירה והבקשה השניה) נדחתה ע"י בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 30.5.06 (בר"ע 2080/06).

4.         המשיבים כולם התנגדו לעתירות והעלו שורה של טענות מקדמיות ולגופן של העתירות, שיש בהן להביא לדעתם לדחייתן.

            עיינתי בטענות וההנמקות של באי כח הצדדים שנטענו באריכות ובפירוט, הן בכתב והן בעל-פה, במהלך הדיון שהתקיים בפני בשתי העתירות כאחת, והגעתי למסקנה כי דין שתי העתירות לדחייה.

5.         הנסיבות שהוכחו בפני, ואשר לגביהן אין מחלוקת מצביעות, למעשה, על עובדות מוגמרות ועל "מעשה עשוי" במלאכת סלילת הכבישים אותה תוקפים העותרים במסגרת שתי העתירות שהגישו.

            העתירה הראשונה (עת"מ 2392/05) הוגשה ב-12.9.05, כ-14 חודש לאחר הוצאת היתר הבניה ותחילת עבודות הסלילה (ביולי 2004), כאשר סלילת הכבישים עמדה להסתיים. העתירה השניה (עת"מ 1190/06) הוגשה מספר חודשים לאחר מכן.