פסק-דין בתיק עתמ 2323/04

1.         העותרים שבפני, המתגוררים ברח' הזוהר אשר בשוהם, מלינים על ההיתר שניתן למשיבה 3 לבנות ולהקים בית כנסת.

            המשיבות 2-1 (להלן: "המשיבות") נענו לבקשה שהופנתה אליהם ע"י קבוצה של תושבי המקום שהתאגדה כעמותה (משיבה 3) והתירו להם להקים על גג מבנה המשמש גן ילדים (בקומה שניה) מבנה נוסף שיפעל כבית כנסת שישמש את התושבים המתגוררים באזור.

            בניית בית הכנסת הושלמה ע"י משיבה 4 (שצורפה לעתירה כמשיבה פורמלית), אך השימוש בו נאסר בצו מניעה זמני שהוצא לבקשת העותרים, ע"י כב' השופט מודריק ביום 12.8.05.

2.         בעתירה שבפני עותרים בעלי הדירות, המתגוררים בסמוך למבנה, להורות למשיבות, או ליתר דיוק למשיבה 2, לבטל את היתר הבנייה שניתן למשיבה 3 לבניית הקומה השניה של המבנה ולמשיבה 1 לבטל החלטתה להתיר שימוש במבנה כבית כנסת.

            משהבחינו העותרים, או חלק מהם, בהכנות של המשיבה 4 לקראת תחילת הבנייה על גג גן הילדים, החלו בבדיקת ההליכים שננקטו ע"י המשיבים והאם ההיתרים שניתנו לבנייה ולהקמת בית הכנסת, ניתנו כדין.

            העותרים, המתנגדים להקמת בית הכנסת בקומה השניה של מבנה גן הילדים, סמוך מאוד לביתם, מצאו, לאחר בדיקת הפרוטוקולים שתעדו את הישיבות והדיונים שהתקיימו אצל המשיבות ולאחר שקיימו מספר פגישות ושיחות עם ראש המועצה המקומית, מהנדס המועצה ומנכ"לה, שורה  של פגמים שנפלו במסגרת קבלת ההחלטות המתירות את הקמת בית הכנסת, המצדיקים, לדעתם, התערבותו של בית משפט זה ואת ביטול ההיתרים שניתנו כאמור.

            המשיבות 2-1 והמשיבה 3, אשר יוצגו בנפרד, מעלות טענות דומות, אם לא זהות, כנגד העתירה וטוענות כי הקמת הקומה השניה על גג גן הילדים וההיתר שניתן למשיבה 3 להפעיל במקום בית כנסת, ניתנו במסגרת החלטות שהתקבלו כדת וכדין ולאחר הפעלת שיקול דעת ראוי ועל כן יש לדחות את עתירת העותרים.

3.         טוענים העותרים כי בניית בית הכנסת בקומה השנייה של המבנה החלה (ביום 28.6.04) לפני שניתן למשיבה 3 ההיתר ובטרם אושרה כדין התכנית לשינוי הת.ב.ע., תכנית שנדרשה לשם מתן ההיתר. טענתם היא כי רק כיומיים לאחר מכן, מיד לאחר שהתקיימה הפגישה בינם לבין מנכ"ל המשיבה 1, אושרו התכניות.

            אף אם כך הוא, אין בטענה זו כדי לקבוע כי ההיתר הוצא שלא כדין ובניגוד לתקנות ת.ב.ע שהיתה אז בת תוקף.

            תכניות בניין עיר התקפות בשוהם (גז/במ/10/69 ו-גז/במ/9/69) מתירות למשיבה 2 לקבוע שימושים שיעשו במקרקעין שונים בתחומה, בכפוף לתכניות בינוי שיאושרו על ידה. ת.ב.ע. זו קבעה כי על הקרקע שעליה הוקמו גן הילדים והקומה השניה כבית כנסת, יוקם מבנה המיועד לצרכי ציבור. אין ספק כי מבנה המיועד לבית כנסת או לצרכי דת אחרים, הוא מבחינת מבנה ציבור (ראה ס' 188 לחוק התכנון והבניה). לא היה, איפוא, על המשיבות לשנות את תוכנית הת.ב.ע החלה על הנכס, קודם למתן ההיתר לבניית והקמת בית הכנסת, היתר הבנייה שניתן לצורך זה ביום 4.7.04 ניתן, איפוא, כדין ועל פי ס' 145 לחוק התכנון והבנייה.

4.         פגם נוסף שנפל במהלך קבלת ההחלטות וההליכים המנהליים שאפשרו את הקמת בית הכנסת יש לראות, לטענת העותרים, באי פרסום ברבים (בישוב) את התכנית להקמת בית הכנסת ואת ההסכם שנחתם בין המשיבות לבין העמותה אשר במסגרתו ועל פי התנאים שנקבעו בו הוקם המבנה.

            טענה זו אין בה ממש. אין מדובר במקרה זה בהקצאת קרקע של הרשות המקומית לשימוש כזה או אחר. בשונה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה ואשר הובאו כתמוכין לטענות העותרים, המועצה המקומית השכירה, במקרה שלפני, את הנכס בתנאים שנקבעו בהסכם ולתקופה קצובה שאינה עולה על התקופה שנקבעה בצו המועצות המקומיות (א) תשי"א-1950, ועל כן אינה טעונה אשור שר הפנים ומליאת חברי מועצת המועצה המקומית.

            ראש המועצה המקומית פעל במקרה זה, במסגרת הסמכות שניתנה לו בס' 190 לצו המועצות הנ"ל, אישר את מסירת המבנה שעמד להיות מוקם, או הוקם, לשימושה של המשיבה 3 כבית כנסת ואישר בחתימתו את ההסכם בין הצדדים, אשר אליו אדרש בהמשך.

            לציין כי בפועל ניתנה לעותרים ולבא כוחם ההזדמנות לשטוח את טענותיהם ולהעלות את התנגדותם להקמת בית הכנסת וכי גופים שונים של המשיבות דנו בבקשה ואשרו את הקמת בית הכנסת, לאחר ששקלו הבקשה והתייחסו להתנגדויות שהועלו ע"י העותרים, או מי מהם.

            בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי נפלו פגמים מהותיים במהלך קבלת ההחלטות של המשיבות, שאפשרו את בניית הקומה השניה במבנה ואת השימוש שיעשה בה כבית כנסת לאחר השלמת הבנייה.

5.         אין, למעשה, חולק כי בניית המבנה מעל גן הילדים (בקומה השנייה) והשימוש בו כבית כנסת, הוסדרו  בהסכם שנכרת בין המשיבה 1 למשיבה 3 (צורף כנספח ה' לתגובת המשיבות 2-1).

            מעיון בתנאי ההסכם עולה בבירור כי המשיבה 1 לא הקנתה לעמותה כל זכות בעלות או חכירה לדורות במקרקעין, בקומה השניה של המבנה שאמורה היתה להבנות. כל שהוענק למשיבה 3 הוא זכות שכירות, לפרק זמן של 4 שנים בלבד, ללא זכות מוקנית להארכת השכירות מעבר לתקופה זו. אף זכות לדיירת מוגנת על פי חוק הגנת הדייר לא הוענקה לה.

            נקבע במפורש בהסכם כי על המשיבה 3, היינו העמותה שתחזיק בבית הכנסת ותנהל אותו, לפנות את המבנה בתום תקופת השכירות. (ראה ס' 32 להסכם) הבעלות בנכס נותרה בידי המשיבה 1 ועל כן אין מקום לדבר על הקצאת קרקע ציבורית, קרי מכירתה, הטעונה אישור שר הפנים לאחר שהיא אושרה ע"י מועצת המשיבה 1 לפי ס' 190 (א) לצו המועצות המקומיות א' תשי"א 1950.

            השכרת נכס מקרקעין, או מתן רשות להשתמש בו לתקופה שאינה עולה על 5 שנים, אינה טעונה אישור שר הפנים ואף לא קבלת ההחלטה במליאת המועצה (ראה סעיף 190 א' לצו הנ"ל) ועל כן רשאית היתה המשיבה 1, באמצעות ראשה, להתקשר עם המשיבה 3 בהסכם אשר העניק לה, כאמור, זכות שימוש ושכירות לתקופה של 4 שנים בלבד (ראה ס' 190 לצו הנ"ל).