פסק-דין בתיק עתמ 2013/08

העותר עתר כי בית המשפט יבטל צו הרחקה שהוצא כנגדו, כי יורה על שחרורו מהכלא, וכן כי בית המשפט יורה על ניודו, משום שהוא עומד בתנאי ס' 20 לנוהל "שמים סגורים".

העובדות

העותר הגיע לישראל מהודו ביום 21.6.07 כעובד סיעודי. לטענתו, הוא שילם סכום של 10,000$ לחברת כוח אדם כדי לזכות באשרת כניסה לישראל. מעסיקו הראשון נפטר כשבוע לאחר שהחל לעבוד עמו (מנתוני משרד הפנים עולה כי המעסיק נפטר ביום 1.7.07).

ביום 7.8.07 עוכב העותר על ידי משטרת ההגירה, ובוטלה אשרת ב/1 שלו. הוסבר לו כי עליו לפנות למנהל האוכלוסין שבמשרד הפנים על מנת לקבל אשרת ביקור ב/2, שתאפשר לו למצוא מעסיק חדש בענף הסיעוד.

מנתוני מחשב משרד הפנים עולה כי העותר אכן קיבל אשרת ביקור ב/2 לתקופה של חודש - מיום 9.9.07 ועד יום 9.10.07 לצורך מציאת מעסיק חדש.

ביום 16.12.07, נעצר העותר לראשונה. במסגרת השימוע עלה כי הוא פנה ביום 5.11.07 ללשכת מנהל האוכלוסין בראשל"צ כדי לקבל אשרה. כן עלה כי הוא אינו עובד בענף הסיעוד בשל קשיי שפה (העותר איננו דובר את השפה האנגלית).

ביום 17.12.07 התקיים דיון בעניינו של העותר בפני בית הדין לביקורת משמורת, בו הוחלט לשחררו ממשמורת לתקופה של חודשיים עד יום 24.2.08 לצורך מציאת מעסיק חדש והסדרת מעמדו.

מטעם העותר הוגשה עתירה מנהלית לשחרורו ביום 26.12.07 (עת"מ 2710/07). עתירה זו נמחקה ביום 27.2.08. העותר טוען כי מי שהיה בא כוחו במסגרת העתירה הנ"ל, עורך דין פוקרא, אמר לו כי הצו הארעי שהתקבל במסגרת העתירה הוא אישור מבית המשפט לשהות בארץ תקופה של 3 שנים. העותר טען כי הוא שילם לעורך דין פוקרא שכר טרחה בסך 3,000$. לאחר מכן המשיך העותר לטענתו לחפש עבודה, ולא הבין איך עליו להסדיר את אשרתו בישראל.

ביום 19.2.08 הגיש העותר באמצעות המוקד לסיוע לעובדים זרים בקשה לבית הדין למשמורת, להארכת תקופת השחרור. ביום 20.2.08 הוארכה תקופת השחרור של העותר עד יום 31.3.08.

ביום 19.6.08 נעצר העותר פעם נוספת. ביום 22.6.08 נערך דיון בפני בית הדין למשמורת. העותר העלה את הטענות שפורטו לעיל, לפיהן הוא לא ידע כי עת"מ 2710/07 נמחקה, וכי עורך דינו אמר לו כי יש לו אשרה לתקופה של שלוש שנים. כב' הדיינת הגב' שרה בן שאול וייס קבעה כי בא כוחו של העותר לא עדכן אותו אולם, כל עוד לא בוטלה החזקה לפיה עורך דין פועל בשם לקוחו, לא ניתן להתחשב בכך.

בית הדין אישר לכן את צו המשמורת.

טענות הצדדים

העותר טען כי הוא אינו יכול לשוב לארצו, כל עוד לא החזיר את ההלוואות שלקח. הוא טוען כי הוא חושש לחייו אם יחזור בטרם ישיב את ההלוואות שסכום הקרן שלהם עומד על 15,000$. העותר טוען כי למדינת ישראל יש אחריות לסייע לעובדים זרים כמוהו, מה עוד שסיוע להם להשתלב בעבודה בישראל תואם את המדיניות שלא להביא עובדים זרים חדשים.

העותר טוען כי הוא עומד בתנאי ס' 20 לנוהל שמים סגורים, משום שהוא שהה בישראל פחות משנה לפני שנעצר בשנית. לטענתו, ככל שמדובר בעובדים זרים בתחום הסיעוד, המדיניות היא לנקוט ב"יד רכה" ולאפשר להם לעשות הסבה מקצועית. העותר טוען כי מספר העובדים הזרים הנכנסים ארצה כדי לעבוד בענף הסיעוד עולה על מספר הנזקקים לסיעוד, המשיב מאשר כניסה של עובדים זרים רבים מהנדרש, שמתקשים כמובן למצוא עבודה בענף הסיעוד. לכן, ישנה מחויבות של המדינה כלפי העובדים הזרים הללו.

העותר הפנה להלכה הפסוקה לפיה הוראות הנוהל אינן חזות הכול, וכי ניתן בנסיבות מתאימות לגלות גמישות, ולאפשר לעובד הזר להסדיר את מעמדו בארץ.

המשיב התנגד לעתירה.

הוא טען כי העותר אינו עונה על התנאים שנקבעו ב"נוהל שמיים סגורים", ואף אינו עומד בתנאי "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק בענף הסיעוד".

כך, נוהל שמיים סגורים אינו חל ככלל על עובדים זרים בענף הסיעוד, וכן הוא אינו חל על עובדים ששוחררו בערובה והפרו את תנאי הערבות. בנוסף, הנוהל קובע כי הוא יחול רק על עובדים זרים שנתפסו כשהם מועסקים בתחום שבמסגרתו הם קבלו אשרה ורישיון עבודה בישראל, והעותר לא עבד בענף הסיעוד - כפי שעולה מהצהרתו שלו עצמו.

המשיב הוסיף וטען כי העותר איננו עומד גם בהוראות נוהל מעבר ממעסיק למעסיק (נוהל שהעותר לא הפנה אליו ולא טען טענות לגביו).