פסק-דין בתיק עתמ 1313/01

1.         תחילתה של עתירה "עתיקת יומין" זו בתביעתם של העותרים - עשרות תושבי רמת השרון - למנוע מהמשיבה 1 (להלן: "המשיבה") להפוך דרך חקלאית העוברת סמוך לבתיהם לדרך ציבורית, סלולה באספלט, בניגוד להוראות החוק, אלא אם כן דרך כזו תאושר ע"י המוסדות התכנון המוסמכים. כן עתרו העותרים להצבת תמרורים האוסרים על נסיעת רכב כבד ואוטובוסים בדרך, אשר תחילתה בהמשך רח' השרף וסופה בצומת דרך המחנות.

            לאחר התדיינויות ממושכות שהתקיימו במהלך השנים במסגרת דיונים בבקשות לסעדים זמניים וישיבות מקדמיות, הגיעו באי כח הצדדים להסדר חלקי אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 14.4.03.

במסגרת הסדר זה הושגו הסכמות שונות. בין השאר, הוסכם והוצהר על דעת שני הצדדים כי הדרך החקלאית הנ"ל אינה מבחינת "דרך ציבורית" על כל המשתמע מכך.

כיוון שכך, ואף על כך הוסכם, התחייבה המשיבה להציב תמרורים ושלטים מתאימים משני צידי הדרך, בהם יצוין כי מדובר בדרך חקלאית משובשת וכי אין בה מעבר לרכב כבד (מעל 4 טון).

על פי ההסדר, אשר קיבל, כאמור, תוקף של החלטה השאירו הצדדים להכרעת בית המשפט את המחלוקת היחידה שנותרה עדיין והיא בשאלה באיזה אופן תתוחזק הדרך החקלאית: האם כפי שגורסת המשיבה, באופן שיאפשר לה לתחזק ולסתום בורות הנפערים בתוואי הדרך באספלט גרוס, או שמא לא תותר כלל עבודת תחזוקה או לפחות לא יותר שימוש באספלט לשם ביצוע התיקונים, כפי שמבקשים העותרים.

לאור ההסדר שהושג וההחלטה שניתנה על פיו, הצהיר ב"כ העותרים כי הוא חוזר בו מכל העתירות והסעדים שביקש בעתירה המקורית וכי נותרה להכרעה רק שאלת תחזוקת הדרך החקלאית - הסוגיה אותה הותירו הצדדים, בהסכם הנ"ל, להכרעת בית המשפט.

משניתנה הצהרה זו, ויתרו באי כח מרבית המשיבים על הגשת כתבי תשובה והסכימו להתמקד בשאלה הנ"ל.

פסק דין זה יתייחס, איפוא, לסוגית תחזוקת הדרך ולשאלה זו בלבד.

2.         "דרך המריבה", או כפי שהצדדים מכנים אותה ה"דרך החקלאית", שימשה שנים רבות מאוד (אף לפני קום המדינה), את חקלאי האיזור שעיבדו את שדותיהם וחלקותיהם באיזור. אין חולק כי מדובר בדרך עפר פרטית, קרי דרך החוצה שטחים חקלאיים מעובדים שהיו, והינם עדיין, בבעלות פרטית.

            לפני שנים רבות עתרו מספר בעלי זכויות בחלקות הקרקע בהן עוברת הדרך (לא כולם) לפסק דין שיצהיר ויכיר בזכויותיהם הקנייניות בדרך ויקבע כי למשיבה ולאחרים, שאינם בעלי זכויות בחלקות, אין כל זכויות בה, אף לא זכויות מעבר ו/או שימוש בדרך.

            בית משפט השלום בת"א (כב' השופט שטיינמיץ) דן במחלוקת ופסק את דינו       ב-27.12.87 (בת.א. 1676, נספח א' לסיכומי העותרים). פסק דין זה היה לחלוט. לאור הקביעות שבו פעלו הצדדים במשך שנים רבות.

קבע כב' השופט שטיינמיץ, בין השאר, כי הדרך החקלאית, נשוא המחלוקת שבפני, לא נועדה למעבר כלל הציבור מכח היותה דרך ציבורית, אלא למעבר החקלאים המעבדים את החלקות בסמוך לה. עוד קבע בית המשפט כי זכות המעבר בדרך כוללת בחובה את האפשרות ל שמר את הדרך ולתחזק אותה בצורה סבירה ובתנאי שאופיה כדרך עפר יישמר.

לשם הבהרה הוסיף וקבע כב' השופט שטיינמיץ:

"הנתבעים (והמשיבה - כתוארה אז - מועצה מקומית - בכלל זה) אינם זכאים להתקין מעברי מים מתחת לדרך המריבה. הם אינם זכאים לצפות את הדרך בזפת או לכסותה עם מרצפות מדרכה ולהופכה ע"י כך לכביש סלול ולדרך ציבורית או רחוב. נוסף לכך לא מקנה להם הזכות הנ"ל לסלול את הרצועה עם כורכר מהודק וכביש שיטול ממנה את אופיה של דרך עפר לצרכי מעבר כפי שהיתה מימים ימימה - מקדמת דנא. כל מה שהם רשאים לעשות בדרך המריבה מכח זכות זיקת ההנאה היא לעבור דרכה בסוסים, בחמורים, בגמלים, ברגל וברכב, כשהיא כוללת בחובה זכות טפלה לפזר על דרך המריבה חול או כורכר ולהדק בצורה סבירה מבלי לכבוש ולסלול, כדי לכסות בורות שנוצרו עקב השימוש ולמנוע התפוררותה וכדי שהיא תוכל בכלל לשמש כמעבר, אך לא מעבר לזה".

דברים ברורים אלה, שנאמרו בפסק דין חלוט שניתן לפני כ-18 שנה, קבעו את "זכויותיהם" של בעלי הדין דאז בדרך החקלאית, נשוא המחלוקת שבפני, ואת השימושים המותרים והאסורים על הנתבעים דשם, ועל המשיבה שבפני בכלל זה, כמו גם על התובעים דשם שאינם מעניינינו.

פסק הדין קובע במפורש ובאופן שאינו משתמע לשני פנים כי למשיבה אין כל זכויות, או זיקת הנאה, בדרך החקלאית מעבר לזכויות המעבר, כאמור שם ועל כן אל לה לשנות את אופיה של הדרך כ"דרך עפר", ע"י ביצוע עבודות סלילה וזיפות שיקנו לה עם הזמן אופי של דרך ציבורית.

3.         ב"כ המשיבה טענה בסיכומיה כי כיום לא נוהגים חקלאי ישראל להשתמש בגמלים, סוסים וחמורים, אלא בכלים חקלאיים ממונעים, אשר מחייבים ביצוע עבודות תחזוקה יסודיות יותר שתאפשרנה לסתום בורות נפערים גם באמצעות אספלט, במיוחד בעונת הגשמים, ובכך למלא אחרי האמור בפסק הדין ולאפשר את זכות המעבר לציבור.

            טענה זו אין בידי לקבל.

            אמנם כן, בימינו השימוש ב"גמלים, סוסים וחמורים" הוא נדיר. כלי העבודה המקובלים בקרב החקלאים כיום ממונעים וכבדים (טרקטורים וכדומה) ואלה גורמים לקלקולים ונזקים רבים יותר לדרך, אותם יש לתקן ולתחזק.