פסק-דין בתיק עתמ 1182/02

1.         העובדות, המחלוקות וטענות הצדדים         

בפני עתירה מנהלית בה מבוקש לאפשר את העסקתה של העותרת 1 אצל העותרת 2 (ילידת 1928).

אין מחלוקת שהעותרת 1 נכנסה לארץ ב-21/6/01 באשרת עבודה בתחום הסיעוד, באמצעות חברת כ"א, עבדה אצל מעסיק אחד כ-3 שנים, עזבה אותו, ואח"כ עבדה אצל מעסיק שני שלטענתה נהג להכותה ולכן עזבה אותו ובשלב מסויים (לטענתה ב-8/05 ולטענת המשיבות ב-12/05) החלה העותרת 1 לעבוד אצל העותרת 2 כמטפלת סיעודית.

אין מחלוקת שביום 20/12/05 פנתה העותרת 2 ליחידת הסמך לעובדים זרים, ענף הסיעוד, במשרד התעשיה והמסחר, בבקשה לכתב העסקה, והבקשה אושרה לה ב-25/12/05 (נספח ב' לעתירה).

ביום 23/1/06 פנתה בתה של העותרת 2 למשרד הפנים, בבקשה חריגה להתיר את העסקת העותרת 1, בקשה שסורבה.

לטענת העותרות, אין מחלוקת שהעתירה "לא עומדת בדרישות" נוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק, מס' 5.3.0022 מעודכן ל-1/8/05 (נספח ט' לתשובת המשיבה (להלן: "הנוהל") ובדרישות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "החוק") ולכן העתירה הינה, מלפנים משורת הדין, משיקולים הומניטריים, כשעקב הקשר ההדוק שנוצר בין העותרת 1 לעותרת 2 יש לאשר את העסקת העותרת 1 אצל העותרת 2, כפי שהדבר נעשה במקרים אחרים, כשהחלטת המשיבים שלא לאשר זאת נגועה באי סבירות קיצונית, באי מידיתיות ופוגעת בזכותן של העותרות.

לטענת המשיבות, ביום 4/7/04 נעצרה העותרת 1 בהיותה שוהה שלא כדין והוצא נגדה צו הרחקה, כשאח"כ שוחררה ממשמורת בתנאים ונויידה ביום 11/8/04 למעסיק שמולביץ שמואל והחלה לעבוד אצלו ב-24/10/04. אח"כ ביקשה לעבור למעסיק אחר עפ"י הנוהל, ובקשתה זו סורבה ביום 3/11/05 כיוון שאינה עונה על הקריטריונים של נוהל העברה ממעסיק למעסיק מאחר שעבדה 51 חודשים בארץ וכן שהתה בעבר באופן בלתי חוקי ונויידה על מנת לעבוד אצל המשפחה הנוכחית (נספח ח' לתגובת המשיבות).

במקרה זה, אין מחלוקת כאמור, שהנוהל לא חל על העותרת, שכן כדי לקבל רשיון ישיבה מסוג ב/2 יש צורך בהתקיימות תנאי שטרם חלפו 51 חודשים מיום שניתן לעובד רשיון ב/1 לראשונה ואין לאשר בקשה של עובד למעבר למעסיק אחר אם הוא נמצא בארץ 51 חודש ומעלה (ניתן לאפשר לו לסיים את תקופת העסקתו ע"י המעסיק הנוכחי) (ראה סעיפים ב' 10 וג' 3 לנוהל).

בענייננו ניתן למבקשת רשיון ב/1 לראשונה ב-22/6/01 כך שחלפו עד היום מעל 57 חודשים מאז שניתן לה לראשונה רשיון ב/1, ולא ניתן לאשר את מעברה למעסיק חדש לפי הנוהל.

לטענת המשיבות, המבקשת לא עומדת בדרישות הנוהל והחוק, כשאין מקום לחרוג מהוראת הנוהל שנקבע כסביר, כשלא התקיימו במקרה דנן שיקולים הומניטריים חריגים, כמו במקרים שבהם התיר ביהמ"ש לעובד סיעוד לטפל בקשיש למרות שלא עמד בנוהל או בהוראות החוק, והחלטת המשיבות שלא ליתן לעותרת 1 אשרת עבודה היא החלטה סבירה במסגרת שקוה"ד הרחב, בהתאם לנוהל, שאין מקום להתערב בה.

2.         דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בעתירה ובתגובה לעתירה ובמסמכים שצורפו, החלטתי לדחות את העתירה וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

3.         אי עמידה בהוראות הנוהל והחוק

כאמור, אין מחלוקת שבמקרה זה לא עומדת העותרת 1 בהוראות הנוהל או החוק. יש לציין שלגבי הנוהל וסעיף ג' 3 לנוהל נקבע ע"י ביהמ"ש העליון שהוא נועד להגשים מדיניות ראויה וש"הוא מבוסס על החשש כי לקראת סיום תקופת השהות המקסימלית שנועד לעובדים זרים עולה החשש שיגבר רצונם להשתקע בישראל. בביסוס חשש זה מצויה ההכרה כי במשך תקופת העבודה נוצרים קשרי תלות. הנוהל צופה קושי זה ובא למנוע מצבים אלה. יתכנו כמובן פתרונות אחרים, אך לא מצאנו כל פגם בפתרון שהמשיב ביקש לתת" (בג"צ 9742/04 קו לעובד נ' משרד הפנים, לא פורסם, פס"ד מיום 5/9/05 להלן: "פס"ד קו לעובד").

במקרה דנן, כאמור, אין מחלוקת שהוראות הנוהל והחוק לא מתקיימות.

למעשה במקרה זה, לאור העובדה שחלפו 57 חודשים מאז הענקת רשיון ב/1 לעותרת 1, חל הנוהל, אך גם לפי הוראות החוק, העותרת 1 לא היתה יכולה לעמוד באמור בסעיף 3 א' לחוק שכן היא לא עבדה ברציפות במשך שנה אצל העותרת 2 (כשנה שלפני תום ה-5 שנים).

גם לפי הוראות החוק לא היה ניתן ליתן פתרון לעותרת 1, שכן החוק מאפשר הארכת אשרת העבודה מעבר ל-5 שנים וזאת במקרה בהן מתקיימות נסיבות חריגות במיוחד, כשאחת מן הדרישות הינה עבודה רצופה של שנה של העובד הסיעודי אצל המטופל.

כך קובע סעיף 3 א' (ב) (1) לחוק ששר הפנים רשאי להאריך רשיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לתקופות שלא יעלו על 5 שנים וגם לאחר 5 שנים לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה אחת וזאת בתנאים הבאים:

(1) "העובד הזר הועסק במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל, ברציפות, במשך השנה שבתכוף לפני תום תקופת ההארכה הכוללת";