פסק-דין בתיק עתמ 001351/05

א.         מהות העתירה

זו עתירה לבית המשפט להצהיר כי בטלה החלטת המשיבה מיום 9.1.05 לבטל את הפטור מארנונה שניתן ביום 17.5.1962 לעותרת, ע"י שר הפנים לפי סעיף 5 (י) לפקודת מסי עירייה ומסי ממשלה (פטורין) 1938 (להלן: "הפקודה") ואשר הגיעה לידי העותרת ביום 13.1.2005;

וכן לקבוע כי החלטת המשיבה מיום 19.1.2005 שלא לבטל את החלטתה זו, לוקה בחוסר סבירות וללא הפעלת שיקול דעת, ולכן הינה בטלה.

במהלך הטיעונים בבית המשפט ציין ב"כ העותרת, כי בשימוע שייערך ברצונו לשכנע כי במקרה של העותרת יש צורך בהחלטה בדרך ארצי ולא בדרג מקומי, ברוח פרוטוקול משרד הפנים בנושא.

ב.         עובדות רלבנטיות

עפ"י כתב העתירה העותרת נוסדה לפני למעלה מ - 70 שנה. מתחילת היווסדה היא פעלה ופועלת כמוסד ציבורי ללא מטרות רווח בתחומי הסעד, הרווחה, הבריאות, החינוך הצדקה והעזרה לזולת של ילדים, בני נוער, קשישים וחולים מבוגרים.

העותרת נרשמה כחברה לתועלת הציבור אצל רשם ההקדשות (חל"צ 329), כתוצאה מהמלצת היועמ"ש (נספח ג') ופעולותיה נתונות לפיקוח רשם ההקדשות. (נספחים ד', ה').

לעותרת 10 בתי אבות בפריסה ארצית,  (בת"א ב - 4 נכסים, נווה אפעל, חולון, ובגבעתיים - 2 מוסדות). במסגרת זו היא מספקת כל סוגי דיור המתאימים לקשישים; כן היא הבעלים והמפעילה של מוסדות ילדים אליהם מופנים ילדים עי משרד הרווחה.

העותרת מפעילה מחלקות סעודיות אליהן מפנים משרדי הבריאות ומשרד הרווחה, ולמרות הפסדיה בהפעלה מעין זו היא משקיעה כספים רבים לבניה חדשה ולשיפור שירותים קיימים.

עד שנת 1999 שילמה העותרת מסים עירוניים לרשויות המוניציפליות בשיעור שליש מהארנונה שהיה עליה לשלם, אלמלא היתה פטורה מתשלום ארנונה כללית.

בשנת 1999 פסק בית המשפט המחוזי בת"א בתביעה שבין עירית ת"א לבין סמינר הקיבוצים (ה"פ ת"א 346/99) כי הפטור מתשלום ארנונה הינו פטור מלא וכי גם החיוב באגרת שירותים בשיעור שליש מהארנונה, - אינו חוקי בשל היותו בחיוב במס במסווה של ארנונה.

בעקבות פס"ד זה הפסיקה העותרת לשלם אגרות בשיעור של שליש, כפי ששילמה בעבר.

ביום 11.2.1999 הוציא מנכ"ל משרד הפנים חוזר בו נקבעו נוהל ואמות מידה להענקת פטור מארנונה למוסד לשירות הציבור. הסמכות ליתן פטור הואצלה ממשרד הפנים לממונים על המחוזות במשרד הפנים.

בשנת 2000 נחקק חוק ההסדרים למשק המדינה אשר קבע כי גופים פטורים מתשלום ארנונה, ישלמו 1% משיעור הארנונה שהיה עליהם לשלם אלמלא הפטור, לפי סיווג ספציפי או 5% משיעור הארנונה הנמוכה יותר, בהעדר סיווג ספציפי. כן נקבע כי גופים ששימו אגרות בשנים 1997 - 1999 ימשיכו לשלם את גובה האגרות ששילמו בשנים אלה במקום הארנונה שנקבעה.

מאחר והעותרת הפסיקה לשלם את אגרות השירותים, אזי ובעקבות חוק ההסדרים, החלו רשויות שונות לדרוש מהעותרת לשלם לה את גובה האגרות, הלא חוקיות, לטענתה, שהיא שילמה בשנים 1997 - 1999 בשיעור של שליש מהארנונה, כשזה נעשה לטענת אותן רשויות בהתאם להוראות חוק ההסדרים.

הנושא הגיע לערכאות, לאחר שהמועצה האזורית אפעל עמדה על זכותה. הוגשה תובענה לפס"ד הצהרתי לפיו העותרת אינה חייבת בכך; לאחר בדיקה, השתכנעה המועצה האזורית אפעל כי העותרת הינה גוף הזכאי לפטור מתשלום ארנונה והעתירה נדחתה בהסכמה.

לגירסת העותרת, לתוצאה דומה הגיעה גם עם עירית חולון  ועירית גבעתיים (סעיפים 23-25 לעתירה), וכן עם עירית רעננה ועירית כפר סבא ( סעיף 31 לעתירה).

ביום 11.2.2003 ניתן בג"צ 26/99 עירית רחובות נ' שר הפנים ( פ"ד נז(3) 97) שם נקבע, בין השאר, כי שר הפנים רשאי לבחון מחדש פטורים מארנונה, אשר ניתנו בעבר הרחוק ושאינם מוגבלים בזמן, וזאת אם השתנו הנסיבות. כן נקבע שם כי לפני מתן החלטה מעין זו, על שר הפנים להפעיל שיקול דעת של ממש, ולא כמצוות אנשים מלומדה. (שם עמ. 115)

ביום 18.11.04  נשלח לעותרת מכתב חתום ע"י גילה אורון הממונה על המחוז, בו נאמר כי בעקבות בג"צ רחובות, פנתה עירית ת"א במכתב לכל הגופים שלהם פטור הסטורי והורתה להם להגיש בקשות כמקובל.