פסק-דין בתיק עש 1584/04

1.         ערעור כנגד החלטת משרד ראש הממשלה בנושא זכאות המערער לגמלאות.

אלה עיקרי העובדות, אשר אינן שנויות במחלוקת, הצריכות לעניין:

א.         בין התאריכים 1.11.81 ועד 31.3.90 שימש המערער כמזכיר המועצה הדתית בקרית מלאכי.

ב.         בין התאריכים 1.4.90 ועד 2.5.04 שימש המערער כסגן יו"ר המועצה הדתית בקרית מלאכי.

ג.          בתאריך - 8.4.98 הוכרזה קרית מלאכי כעיריה.

על מנת להבין את סלע המחלוקת בין הצדדים, יש לחלק את עבודת המערער לשלוש תקופות : הראשונה, תקופה בת כשמונה וחצי שנים, בה שימש המערער כמזכיר המועצה הדתית בקרית מלאכי; השנייה, תקופה בת שמונה שנים, בה שימש המערער כסגן יו"ר המועצה הדתית בקרית מלאכי בהיותה מועצה מקומית; השלישית, תקופה בת שש שנים, בה שימש המערער בתפקיד האמור עת סווגה קרית מלאכי כעיריה.

2.         המנהל הכללי במשרד ראש הממשלה קבע כי המערער זכאי לגמלאות בשיעור של כ-12% (להלן: "ההחלטה"). מוסכם על הצדדים שהחישוב האמור נגזר ממתן גמלה רק עבור התקופה האחרונה של שש שנים - דהיינו, התקופה בה שימש המערער כיו"ר המועצה הדתית בקרית מלאכי לאחר שהוכרזה כעיריה. המדינה דוגלת בתוצאה זו. המערער מסתייג וטוען שיש לחשב לצרכי גמלה את מלוא התקופה בה עבד בקרית מלאכי - כעשרים ושלוש שנה.

טרם אתייחס לעניין, אין לי אלא לחזור ולהצביע על החסר בהחלטה. היא אינה מנומקת. בפסק דין שניתן על ידי לפני מספר ימים (ע.ש. 1558/04), הבהרתי את חשיבותה של ההנמקה בכלל ובהחלטה מעין זו בפרט. לנוכח העובדה שפסק הדין האמור ניתן רק לאחרונה - וודאי לפני שניתנה ההחלטה נשוא הערעור - אין טעם להציג את הנימוקים בשנית. אסתפק בהערה, כי האמור שם נכון לענייננו.

3.         הקביעה הראשונה שדורשת בירור היא האם הדין מבחין בין סגן יו"ר מועצה דתית של מועצה מקומית לעומת ממלא תפקיד דומה בעיריה. לאחר עיון בחיקוקים הרלוונטים נחה דעתי שיש להשיב בחיוב לשאלה האמורה.

            המסע המשפטי בסוגיה שהוצגה, יחל בסעיף 14(א)(1) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, שכותרתו, גימלאות של ראש מועצה וסגניו אשר קובע כדלקמן :

"על ראש מועצה וסגניו יחול חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977, בשינויים אלה :

(1) סעיף 1 ייקרא כאילו נאמר בו כך :

"1. בחוק זה -

" רשות" - מועצה דתית ;

" ראש רשות" - לרבות סגני ראש מועצה דתית בשכר הנמנים עם סוגים, או הממלאים תפקידים, שקבע שר הדתות בצו באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת";

הזכאות לגמלה תחול לא רק על ראש מועצה וסגניו, אלא אף על סגני ראש מועצה דתית. ומה משמע המונח "הנמנים עם סוגים, או הממלאים תפקידים, שקבע שר הדתות בצו.." ? הצו הרלוונטי הינו צו שירותי הדת היהודיים (סגני ראש מועצה דתית בשכר), תשמ"א - 1981, הקובע  : ...ראש רשות, לענין סעיף 14 (1) לחוק - לרבות סגני ראש מועצה דתית בשכר המכהנים במועצה דתית הנמצאת בתחום עיריה...".

עיננו הרואות שלא כל סגן ראש מועצה דתית בשכר נכנס תחת המטרייה של "ראש רשות", כהגדרתו בסעיף 14 הנ"ל, אלא רק סגן ראש מועצה דתית בעיריה. המערער מתקומם נגד מצב משפטי זה, אותו הוא מכנה "צו שרירותי". להשקפתו ההבחנה האמורה לא תעמוד בפני ביקורת חוקתית ועל כן יש לבטל את הצו. אין לקבל את התוצאה לפיה עובד יקבל גימלה בגין שש שנים מתוך תקופה של כעשרים ושלוש שנים בהם עבד. בא כוח המדינה לא הסתירה את אהדתה כלפי עמדת המערער. עם זאת היא הציגה את ההחלטה "כמשקפת שיקולי מדיניות לגיטימיים וראויים ואינה יוצרת אפליה". המדינה אף טענה שרק בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ מוסמך להורות על ביטול חוקים. יוער שטיעון זה נאמר מבלי שהוצגה כל אסמכתה לביסוסו ובניגוד לנפסק בתיק בנק המזרחי - בו ישב בית המשפט העליון כערכאת ערעור אזרחי על פסיקה של בית המשפט המחוזי (ע"א 6821/93 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי,  פ"ד מט(4), 221).

כך או כך, סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. למשפט החוקתי שיקולים מעשיים ועקרוניים משלו. כלל הוא שעל בית המשפט להתרחק, במידה וניתן - ולרוב ניתן, ממצב בו הוא מורה על בטול הכרעה של הרשות המחוקקת. נדמה שאחד מיתרונותיה של הפרשנות התכליתית הוא שמוענק שיקול דעת רחב לשופט, ליצור הרמוניה בין הרצוי לבין המצוי בספר החוקים. נוטה אני לכיוון שהמחוקק רשאי להבחין במובנים שונים בין ממלא תפקיד במועצה מקומית לבין מקבילו בעיריה. ואולם בירור חוקתי מעין זה ייעשה אם בכלל רק כאשר מוצו כלים שיפוטיים אחרים. כמובן אין זה אומר שעל בית המשפט לכוון את התוצאה כדי למנוע בדיקה חוקתית במקרה המתאים, אך נכונות הכלל לפיו זהירות שיפוטית מידה יפה היא, מועצמת שבעתיים במגרש החוקתי. 

4.         המערער תולה עמדתו במקור אחר של הדין. סעיף 10(א) להחלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו), התשמ"א - 1981 (להלן:"סעיף 10") קובע :