פסק-דין בתיק עש 1084/03

1. נימוקי הערעור:

הערעור הוגש על החלטת המשיב לדחות את השגת המערערת על שומת עסקאות, לפיה חוייבה המערערת לשלם סכום של כ- 11,000 ש"ח. זאת על בסיס קביעת המשיב כי בדיקת ספרי החשבונות של המערערת, העלתה שבשנת 98' לא דיווחה המערערת בשיעור מלא על הכנסות לקוחות מחו"ל בגין שירות שניתן בשל תשלום דמי חבר לחברת הרבלייף אינטרנשיונל ישראל (להלן: " הרבלייף ישראל), אשר נמצאת בארץ.

כמו כן דחה המשיב את השגת המערערת על שומת תשומות לפיה חוייבה המערערת בסכום של כ- 31,000 ש"ח. זאת על בסיס קביעת המשיב כי בדיקת ספרי החשבונות של המערערת העלתה שבשנת 98' דרשה המערערת מס תשומות שלא כדין, על פי סעיף 38 לחוק מע"מ תשל"ו - 1975 (להלן:" החוק").

המערערת טענה כי טעה המשיב כאשר קבע שהמערערת ניכתה מס תשומות הכלול בחשבוניות מס שלא נשאו את שמה.

המערערת טענה כי המשיב לא הבחין בכך ששמה של המערערת כתוב בשפה האנגלית בחשבונית מס ממוחשבות של הרבלייף ישראל, וכי שם זה הומר לשפה העברית בחשבוניות מס ידניות.

לכן, טענה המערערת כי תבעה מס תשומות בגין חשבוניות שהוצאו כדין ושולמו על ידה לצורך עסקיה.

עוד נאמר כי טעה המשיב כאשר קבע שהמערערת גובה דמי טפול מלקוחות הרבלייף שהם תושבי חוץ, וכי דמי טיפול אלה משולמים בשל רישום הלקוחות במאגר לקוחות של הרבלייף הנמצא ומתנהל במשרדי המערערת בישראל.

המערערת טענה כי אין כל מאגר לקוחות המתנהל במשרדי המערערת בישראל, וכי המערערת לא גבתה ואינה גובה דמי טפול מלקוחות הרבלייף שהם תושבי חוץ.

אין לכן נכס בישראל ואין מקום לתחולת תקנה 12 א לתקנות מס ערך מוסף.

מסקנתו של המשיב לעניין תחולת תקנה זו מתבססת על המסקנה השגויה, על פיה קיים אצל המערערת מאגר מידע של לקוחות הרבלייף אשר הם תושבי חוץ.

אין גם מקום לקביעת המשיב על פיה הוראות סעיף 30(א)(5) לחוק אינן חלות על המערערת, שכן לא מדובר בשרות הניתן לגבי נכס המצוי גם בישראל.

מטעם המערערת הוגש תצהירה של גב' ורה קויפמן, שהיא מנהלת המערערת (להלן: "גב' קויפמן").

בתצהיר נאמר כי שיטת השיווק הנהוגה בהרבלייף מבוססת על גיוס מפיצים עצמאיים העוסקים בשיווק מוצרי הרבלייף.

לאחר גיוס מפיץ עצמאי של הרבלייף על ידי מפיץ אחר, מועברים נתוניו של המפיץ המגוייס למרכז רשת הרבלייף בארה"ב על ידי המפיץ המגייס.

עוד נאמר בתצהיר כי לאחר עדכון הנתונים, חייב כל מפיץ לשלם מידי שנה דמי רישום באמצעות סניפי הרבלייף בארצות שונות בהתאם למקום מגוריו.

זאת על מנת להוסיף ולהיות חבר ברשת, לגייס מפיצים חדשים ולעסוק בשיווק המוצרים.

המערערת עסקה בתקופה הרלוונטית ברכישת מוצרי הרבלייף בארה"ב והעברתם לרוסיה, לצורך שיווקם דרך סוכנים שברשותם היו מחסנים שבהם ניתן היה לאחסן את המוצרים.

באותה עת, לא היה ברוסיה סניף של הרבלייף שדרכו ניתן לשלם דמי רישום שנתיים.

לכן, בוצעו פעולות אלה על ידי המערערת, כאשר היא היתה מקבלת מהסוכנים רשימת מפיצים העוסקים בשיווק ברוסיה, מכינה נתונים ומעבירה אותם להרבלייף ישראל, שהוא סניף של חברת הרבלייף העולמית בארץ.