פסק דין בתיק ערר 873/09

ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה                                                   ערר מס' 873/09

(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995                                                      942/09

בעניין:                          1.         חסן פראס בן עבדאללה

                                                                                                העורר בערר 873/09

                                    2.         אנואר זרעיני

                                                                                                העוררת בערר 942/09

                                                נ   ג   ד

                                    דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

                                    ע"י עוה"ד יהודה רווה ואח'

                                                                                                המשיבה

פ ס ק    ד י ן

רקע עובדתי ודיוני

1.      בהסכמת הצדדים, כמפורט בפרוטוקול מיום 12.7.10, אוחד הדיון בשני העררים שפרטיהם בכותרת.

2.      במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר 1 (להלן: "העורר") הבעלים הרשום של רכב מ"ר 8761356  (להלן: "הרכב הראשון"). בשלב מסוים, כמפורט בהמשך, צורף הרכב למסגרת מנוי על שם העוררת 2 (להלן: "העוררת"), אצל המשיבה - בעלת הזיכיון לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 (להלן: " החוק"), יחד עם רכב נוסף, שהיה רשום על שם העוררת, שמספרו 8766056 (להלן: "הרכב השני"). המשיבה חייבה את העוררים בפיצוי והחזר הוצאות (להלן: " פו"ה"), כמשמעותם בס' 12 לחוק ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: " תקנות האכיפה"), עקב אי תשלום במועד של חיובי אגרה שהושתו עליהם בגין נסיעות שבוצעו באמצעות הרכב הראשון בכביש האגרה, הן בתקופה שקודם לצירוף למנוי והן בתקופה שלאחר הצירוף, וכדלהלן.

3.      כתב הערר בערר 873/09 הוגש ביום 13.7.09 ובמסגרתו ביקש העורר לבטל את כל החיובים שהושתו עליו מעבר לחיובי אגרת הנסיעות וכן לחייב את המשיבה בהוצאות משפט. להלן קיצור טענות העורר שבכתב הערר: החשבוניות המקוריות לא הגיעו לידיו למרות שכתובתו מעודכנת. הרכב הראשון שימש עובדים ובני משפחה של העורר לצורך עסק המופעל על ידי המשפחה, והעורר לא ידע על ביצוע הנסיעות בכביש האגרה. בחודש אוגוסט 2008 צורף הרכב הראשון למנוי על שם העוררת ובחודש נובמבר 2008 צורף מחדש למנוי על שם העורר. העורר טוען כי לא נמסר לו על ידי נציגי המשיבה כי נצבר חוב בתקופה שקדמה לצירוף למנוי, למרות חובתם למסור מידע כזה. העורר טוען, כי ביום 26.11.08, עת העביר את הרכב הראשון למנוי על שמו שלו, הוא שילם סך של 2,380.94 ש"ח שכיסה חוב שנצבר בעת שהרכב הראשון היה במנוי על שם העוררת, ובכך סגר את חובו. לטענתו, המשיבה התרשלה באיתורו ובביצוע הליכי גביה מקדמיים ומתונים, כדוגמת עיכוב רשיון רכב. העורר מוסיף, כי תקנות האכיפה הותקנו בחוסר סמכות ובפרט שיעור סכומי הפו"ה.

4.      בכתב הערר בערר 942/09, שהוגש על ידי העוררת ביום 27.7.09, נתבקשו סעדים זהים, ונוספו טענות שזה קיצורן: עד ליום 26.11.08 היא הייתה בעלת חשבון מנוי אצל המשיבה, שכלל את הרכב הראשון והרכב השני. במועד זה הועברו שני כלי הרכב לחשבון מנוי על שם העורר. לטענתה, היא לא קיבלה כל הודעת חיוב מן המשיבה ורק כאשר הגיע העורר להעביר את המנוי על שמו, במועד הנ"ל, נמסר לו על קיומו של חוב ואף זאת רק ביחס לרכב אחד - הרכב הראשון, והוא דאג לסלקו במלואו, בסך 2,380.94 ש"ח. נציגי המשיבה לא התייחסו כלל לחוב הנוגע לרכב השני. לא זו אף זו, המשיבה התרשלה גם בכך שלא יידעה את העוררת על כך שאמצעי התשלום שנמסר על ידה במנוי, לא כובד. העוררת טוענת שהמשיבה כשלה בכך שלא הבהירה לה את ההשלכות של אי התשלום במועד ובכך הפרה את חובותיה לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981. העוררת טוענת, כי בהיותה מנויה, היא הופלתה לרעה לעומת לקוחות רגילים, שכן המשיבה לא העמידה לרשותה די זמן לצורך תשלום חיובי האגרה בטרם חויבה בפו"ה עקב אי תשלומם במועד ושלחה אליה חשבוניות "לא לתשלום" בה בעת שהן לא נגבו בפועל. העוררת מוסיפה טענות דומות לאלו שהעלה העורר, לעניין חובת המשיבה לאתרה, הימנעותה מנקיטת אמצעי אכיפה מתונים והטענה לכך שהתקנות הותקנו בחריגה מסמכות.

5.      בתגובותיה לעררים, טענה המשיבה בין היתר כי פעלה כדין ובהתאם להוראות החוק והתקנות, בנוגע למשלוח החשבוניות לכתובת הרשומה (ברשות הרישוי ללקוח מזדמן והכתובת שבמנוי ללקוח מנוי), להשתת החיובים, להשתת הפו"ה, לשיעורה, ולנקיטת הליכי הגביה. המשיבה טוענת כי העורר יודע גם יודע על החובות שקדמו למנוי ואף הוצעה לו הנחה של 50% על חיובי הפו"ה הללו וזאת בשיחה מיום 21.7.08. כן צירפה המשיבה  הקלטה של שיחה שנערכה לטענתה ביום 18.12.08 במסגרתה יודע העורר על החוב. המשיבה דוחה את טענות העוררים לעניין חוקיות תקנות האכיפה וטוענת כי היא רשאית אך אינה חייבת לעכב את רישיון הרכב. בשולי כתבי התשובה מבקשת המשיבה שהוועדה תבחן האם הערר הוגש במועד.

לתגובותיה צירפה המשיבה את פרטי החשבוניות שהופקו עד להגשת התגובות, את רישומי הדואר ביחס לחשבוניות שנשלחו בדואר רשום (חשבוניות שכללו פו"ה, בהתאם לתקנה 5 לתקנות האכיפה), את ריכוז החשבוניות, לרבות מועדי הפקה והתשלומים, וכן "דו"ח ריכוז בקשות שירות לפי חשבון".

מנספחים אלו עולה, בין היתר, כי ביחס לשימוש שנעשה קודם לצירוף הרכב הראשון למנוי, הופקו 7 חשבוניות רלוונטיות, הראשונה ביום 13.4.08 (חשבונית נספח א' לתגובת המשיבה מיום 11.8.09, לערר 873/09. להלן תכונה תגובה זו של המשיבה - "תגובת המשיבה הראשונה") והאחרונה ביום 14.9.08 (חשבונית נספח ז' לתגובה הנ"ל). החשבוניות נשלחו לכתובת "עומר אבן אל -חטאב 27  3  נצרת"" (להלן: "הכתובת שברשות הרישוי"). מתוכן, חשבוניות א', ג', ה', כוללות חיוב אגרה בלבד וככאלה נשלחו, כך לטענת המשיבה בדואר רגיל, בהתאם לתקנה 5 לתקנות האכיפה. חשבוניות הפו"ה, נספחים ב', ד', ו', ז' נשלחו בדואר רשום וחזרו לידי המשיבה בציון הטעם - "לא נדרש על ידי הנמען".