פסק דין בתיק ערר 720/09

ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה                                                       ערר מס' 720/09

(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995

בעניין:                          חטיב עבד אלבסט מוחמד

                                    ע"י עוה"ד מוחמד חטיב

                                                                                                העורר

                                                נ   ג   ד

                                    דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

                                    ע"י עוה"ד יהודה רווה ואח'

                                                                                                המשיבה

פ ס ק  ד י ן

1.      במועדים הרלוונטיים לערר, היה לעורר חשבון מנוי אצל המשיבה, בעלת הזיכיון לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 (להלן: " החוק"). המשיבה חייבה את העורר בפיצוי והחזר הוצאות (להלן: " פו"ה"), כמשמעותם בס' 12 לחוק ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: " תקנות האכיפה"), עקב אי כיבוד הוראות חיוב שהועברו להוראת הקבע על ידי המשיבה, לשם גביית האגרה שהוטלה על העורר, בגין נסיעות שבוצעו בכביש האגרה ברכב מ"ר 6594329 (להלן: "הרכב") שנכלל במנוי.

2.      הערר הוגש ביום 11.6.09, והעורר מבקש בו את ביטול דרישות המשיבה ממנו "לתשלום סך של קרוב ל- 11,000 ש"ח". למעשה, העורר מבקש את ביטול כל החיובים שהושתו עליו מעבר לחיובי אגרת הנסיעות, ביחס לחשבון המנוי הנ"ל, לרבות כל סכומי הפו"ה שנגבו ממנו "במשך 6 שנים של הפעלת כביש המשיבה", כלשונו, ולהחזיר לו את כל הסכומים ששילם כפו"ה, העולים על 7,000 ש"ח. העורר מציין שבעשר השנים שקדמו להגשת הערר הוא נכנס "לתקופה כלכלית קשה בחייו ... לקח על עצמו הלוואות גדולות שהביאו אותו לשוקת שבורה ואי יכולת פירעון". העורר טוען שבמשך שנות ההפעלה של כביש האגרה שילם למשיבה לא פחות מ- 60,000 ש"ח עבור פו"ה בלבד, נוסף על תשלומי אגרה. לטענת העורר, בשנת 2004 הגיעה המשיבה להבנות עם משרד התחבורה לפיהן, יוגבל סכום החוב אותו יכול לקוח לצבור כפו"ה, לכדי 7,000 ש"ח לכל היותר (להלן: " רף 7000"). לטענתו, המשיבה לא יישמה הבנה זו במקרה שלו. העורר טוען, כי המשיבה מגדילה מלאכותית את החובות, על ידי כך שאינה שולחת חשבוניות ועל ידי כך שאינה מודיעה על קיום החובות. העורר טוען, כי לוועדה שיקול דעת רחב בביטול החיובים ועל הוועדה לקבוע שהמשיבה התרשלה בפעולותיה ובחובתה לאתר את העורר.

3.      בתגובתה מיום 23.7.09, טענה המשיבה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחיית הערר. בין היתר, טענה המשיבה כי היא שלחה את החשבוניות כדין וחייבה את העורר כדין עקב אי תשלום במועד של חיובי האגרה. עוד טענה המשיבה כי חלק ניכר מן החשבוניות נמסרו לנמען או לא נדרשו על ידו. המשיבה ציינה, כי החל מחודש אפריל 2008, החלה נתקלת בקשיים בגביית חיובי האגרה דרך הוראת הקבע שנמסרה במנוי והעורר לא מילא חובתו על פי הסכם המנוי לספק הוראת קבע תקינה. המשיבה מציינת כי ביום 27.7.08 מימש העורר הנחה של 70% מחיובי הפו"ה שהושתו עליו, וכי בכך באה המחלוקת עימו לסיומה, אולם גם לאחר מכן לא סיפק אמצעי תשלום תקין. המשיבה דחתה בכלליות את טענות העורר לעניין "רף 7000". כמו כן ביקשה המשיבה שהוועדה תבחן האם הוגש הערר במועד.

המשיבה צירפה לתגובתה תדפיסים שונים הנוגעים למנוי וכן את פרטי החשבוניות ורישומי הדואר לגבי אלו שנשלחו בדואר רשום.

4.      בעקבות החלטת יו"ר הוועדה מיום 27.7.09, במסגרתה נתקבלה בקשת העורר לעיכוב ביצוע, הגישה המשיבה תגובה נוספת מטעמה, במסגרתה פירטה תשלומים שהתקבלו בנוגע לשני כלי רכב נוספים מעבר לרכב דנן, וכן בחשבון "מזדמן" שאליו היה משויך הרכב הרלוונטי לערר, החל מיום 1.5.07, ועד יום 15.10.07, אז נפתח חשבון המנוי המתייחס אליו. בהתבסס על המסמכים שצירפה, טענה המשיבה שסך החובות שעמדו לעורר ושולמו בקשר עם חשבון המנוי של הרכב, עלו כדי 28,803.53 ש"ח ולא 60,000 ש"ח כטענתו. המשיבה מציינת, כי כל התשלומים שהתקבלו אצל המשיבה בגין כל כלי הרכב עלו כדי 42,108.97 ש"ח. בנוגע לטענות העורר להחלת רף 7000, וחובת המשיבה להעמיד את חובו על סך מירבי של 7,000 ש"ח, טענה המשיבה כי חוב ששולם, אינו מצטרף לחישוב תקרת התשלום של 7,000 ש"ח, וכי זו מוחלת על חובות פתוחים שהצטברו עד מועד החלת התקרה.

5.      ביום 13.4.10 התקיים דיון בערר. לדיון התייצבו העורר, בא כוחו ובא כוח המשיבה.

בפתח הדיון טען בא כוח העורר לעניין רף 7000, כי רף זה חל על רכב מסוים ולא לגבי חשבונית מסוימת ולא לגבי חוב מסוים. לטענתו, ניתן לצבור 7,000 ש"ח לכל היותר, ביחס לרכב, ללא קשר למשך תקופת הבעלות וללא קשר לעובדה שכבר שולם בפועל קודם לכן סכום של 7,000 ש"ח. לדבריו, קיימת אפליה של מי שמשלם לעומת מי שצובר חובות גבוהים ולא משלם, כך שיוצא חוטא נשכר.

בא כוח העורר ציין שהעורר אינו חולק על רישומי המשיבה בכל הנוגע לשיחות הטלפון שהתנהלו עימו, והעורר אף הוא אישר זאת.

בא כוח העורר טען עוד, כי חיובי הפו"ה חורגים מן הסמכות שהתווה המחוקק לגבי כל חשבון שלא שולם.