פסק דין בתיק ערר 424/10

ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה                                                       ערר מס' 424/10

(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995

בעניין:                          מאיר עקריש

                                                                                                העורר

                                                נ   ג   ד

                                    דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

                                    ע"י עוה"ד יהודה רווה ואח'

                                                                                                המשיבה

פ ס ק  ד י ן

רקע עובדתי ודיוני

1.      במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ"ר 7996406 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת הזיכיון לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: " החוק"), חייבה את העורר בפיצוי והחזר הוצאות (להלן: " פו"ה"), כמשמעותם בס' 12 לחוק ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: " תקנות האכיפה"), עקב אי תשלום במועד של חיובי אגרה שהושתו על העורר בגין נסיעות שבוצעו באמצעות הרכב בכביש האגרה.

בכתב הערר, שהוגש ביום 8.3.10, מבקש העורר להסב את כל החוב שנצבר על שמו בגין הרכב, למר חאג' יחיא עבד (להלן: "הקונה"), שרכש את הרכב מן העורר קודם לביצוע הנסיעות הרלוונטיות. כן מבוקש להקטין את החוב אצל המשיבה "לסכום המקורי" ולבטל את כל הליכי הגביה שננקטו כנגד העורר.

2.      עיון בכתבי הטענות ובפרוטוקול הדיון, שהתקיים ביום 23.3.11, מעלה שהעובדות העיקריות העומדות בבסיס הערר אינן שנויות במחלוקת, ולהלן קיצורן: ביום 23.5.03 התקשר העורר עם הקונה בזכרון דברים למכירת הרכב, בו ביום הרכב הועבר לחזקת הקונה, אולם לא בוצעה העברת בעלות, תחילה בשל עיקול שרבץ על הרכב ולאחר מכן עקב השבתת הרכב על ידי המשטרה (בשנת 2004). לאחר מכירת הרכב, ביצע הקונה או מי מטעמו נסיעות רבות בכביש האגרה. המשיבה שלחה את החשבוניות אל העורר והלה העבירן לידי הקונה מתוך הנחה (שגויה) שהאחרון ישלם אותן. משלא שולמו חיובי האגרה, חייבה המשיבה את העורר בפו"ה ובסופו של דבר פתחה כנגדו תיק הוצל"פ (בחודש נובמבר 2004). העורר עמד בקשר עם בא כוח המשיבה המטפל בהוצל"פ (צורף מכתב של העורר לבא כוח המשיבה מיום 3.2.05 ובתדפיס תיק ההוצל"פ שצירפה המשיבה מתוקצרות שיחות שנערכו עם העורר במועדים נוספים).

ביחס לשאלה מדוע השתהה בהגשת הערר כחמש שנים תמימות, טען העורר בדיון שלא ידע על קיומה של הוועדה עד ששמע אודותיה מחברה לעבודה. עם זאת, בשלהי הדיון, כשנשאל מה היה עושה אילו לא היה שומע על הוועדה, השיב - "הייתי ממשיך להתעלם מהנושא כמו שאני מתמודד עם כל הצרות האחרות שיש לי, ואני מתכנס בפינה שלי". העורר הוסיף שלא פנה אל ההוצל"פ קודם ל-2010 (אז הגיש בקשה לביטול הליכים להוצל"פ שנדחתה - העתק ההחלטה צורף לערר) משום לא ידע על כך שמתנהל תיק הוצל"פ - "אני לא מבין בדברים האלו הייתי בקשר עם עוה"ד מנתניה לא ידעתי שיש הוצל"פ ולא ידעתי שאני צריך לפנות אליהם ...".

דיון

3.      האיחור בהגשת הערר דנן הוא ניכר ביותר, שכן העורר אינו כופר בקבלת החשבוניות במהלך שנת 2003-2004. אין חולק, שלכל המאוחר, עם קבלת האזהרה על תיק ההוצל"פ (לפי תדפיס העו"דכנית שצירפה המשיבה, האזהרה נמסרה ביום 24.3.05) ולאחר מכן פנייתו לעוה"ד פישר, הוא התוודע לכל החיובים (לרבות החיובים שלפי רישומי המשיבה לא נדרשו על ידו או שחזרו לידי המשיבה מן הטעם "הנמען עזב" - נספחים ב', ד', ח' לתגובת המשיבה). כתב הערר הוגש ב - 2010 וקשה עד מאוד להצדיק איחור כזה, גם בהנחה שהעורר אכן, כטענתו, לא היה מודע לקיומה של הוועדה. מטעם זה בלבד דינו של הערר דחייה. עם זאת, ומן הטעמים שנפרט בהמשך, מצאנו לנכון להורות למשיבה לבחון את האפשרות להקל עם העורר באופנים שונים. בנוסף, מצאנו לנכון להעיר מספר הערות ביחס לערר גופו, מהן יעלה שגם בהתעלם משאלת האיחור, נראה כי הערר היה נגזר לשבט, בחלק הארי שלו.

4.      למרות הנסיבות המתוארת על ידי העורר, ביחס למכירת הרכב והעובדה, המקובלת עלינו, שהוא לא ביצע את הנסיעות, אין מנוס מן הקביעה העקרונית שהעורר הוא "החייב הנכון" כלפי המשיבה. סעיף 6א לחוק קובע שהחייב כלפי המשיבה הוא מי שהיה רשום ברשיון הרכב בעת ביצוע הנסיעות. מדובר על הגדרה המחויבת משיטת הזיהוי והחיוב המופעלות בכביש האגרה, המאפשרת מעבר חופשי של כלי הרכב בבחינת "מרכול ללא קופות", זיהוי לוחית הרישוי, וחיוב בעליו הרשום של הרכב בחיובי האגרה. בהינתן שזו שיטת החיוב, לא ניתן להטיל על המשיבה את הנטל לברר את הבעלות המהותית בכל אחד מכלי הרכב החולפים בכביש והקביעה הקטגורית שהחייב הוא הבעלים הרשום, גם אם מדובר על בעלות דה-יורה בלבד, היא מחויבת המציאות. למען הסר ספק נוסיף, שבמקרה דנן ברור שלא מתקיים החריג שבהתקיימו עשוי בעלים רשום הסיר מעל כתפיו את האחריות לתשלום האגרה - כאשר הרכב נגנב. העורר מכר את הרכב בדעה צלולה וברצון חופשי, תוך שהוא מודע לכך שהבעלות נותרת על שמו.

5.      העורר מודה שקיבל את חשבוניות האגרה ומכל מקום אינו כופר בקבלתן. משלא שולמו במועד, הרי שכדין חוייב בחיובי הפו"ה שנצברו במהלך הזמן. העורר אמנם טוען כי העביר את החשבוניות לידי הקונה וכי הניח שהן משולמות, ברם בכך יש לכל היותר כדי לבסס את כנותו של העורר ותום ליבו, אולם מבחינת חבותו בפו"ה אין בה כדי להעלות או להוריד ותרופתו של העורר היא מול הקונה שהתרשל בתשלום האגרה וגרם על ידי כך ליצירת הפו"ה.

6.      נמצא, אפוא, שגם לגופו היה הערר נדחה ביחס לחיובי האגרה והפו"ה עצמם.