פסק דין בתיק ערר 245/3012

רקע עובדתי ודיוני

1.       במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 7597270 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס - 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיוב אגרה בגין שימוש שנעשה בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") ביום 6.6.12 (להלן: "הנסיעה הרלוונטית") וכן בחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א - 2010 (להלן: "התקנות"), מן הטעם שהשימוש בוצע מבלי שהעורר נקשר מראש בהסכם עם המשיבה ומבלי ששילם במזומן עבור הנסיעה.

2.       קודם שנפרט את טענות הצדדים, נקדים בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה יתירה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/2011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/2011 בעניין צבי ניסים ולביאה). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, עד לנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל לחלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, עמדות רישום מנויים, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, עמדות לתשלום במזומן ועוד (מתחם זה יכונה להלן : "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (עבור מי שלא נכנס לחניון מדובר בהמשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב, עד אשר הוא מתמזג עם נתיבי איילון (קטע דרך זה יכונה להלן: "המקטע השני").

3.       בכתב הערר שכותרתו ""תשלום הזוי לשירותי הנתיב המהיר" טען העורר כי "השלט המואר בכניסה לכביש הודיע שהתשלום בעבור הנסיעה הינו 7 ש"ח. להפתעתי קיבלתי לפני מספר ימים דרישת תשלום על סך של 102 ש"ח". בשיחה שערך עם מוקד השירות נאמר לו שמקור החיוב הוא בעובדה שלא נרשם כמנוי. לטענת העורר, בשילוט הקיים אין כל מידע על כך שהשימוש הוא למנויים בלבד. כן טען הערר שהחיוב אינו סביר גם בשעות העומס וגם בהנחה שלא היה מנוי. לכתב הערר צירף העורר צילום של החשבון הרלוונטי (מס' 9121089819) ומעיון בו עולה כי העורר חויב בסך של 75 ש"ח כאגרת נסיעה ובסך של 27 ש"ח כפו"ה.

4.       בתשובתה לערר טענה המשיבה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחייתו. בין היתר, המשיבה מציינת כי השימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שנרשם מראש או שילם מראש עבור הנסיעה. לטענתה, היות שהעורר לא נרשם ולא שילם מראש, הוא חויב כדין בפו"ה. המשיבה מציינת כי לאורך הדרך מוצבים שלטים המבהירים שהשימוש הוא לרשומים או משלמים במזומן וצירפה צילומי שלטים המוצבים בדרך. לטענתה, העורר התעלם מן השילוט שלטעמה הוא "ברור ואינו משתמע לשתי פנים". המשיבה מציינת כי אין בסיס לטענת העורר לפיה בשלט צוין מחיר של 7 ש"ח וכי במועד הנסיעה הרלוונטית עמדה האגרה על 75 ש"ח. המשיבה מציינת שחיוב הפו"ה, 27 ש"ח, נקבע בתוספת השלישית לתקנות ומדובר בסכום מופחת המושת על מי שזה לו חיוב פו"ה ראשון [תקנה 12(ג) לתקנות].

5.       דיון בערר התקיים ביום 30.3.13 ובמהלכו שמענו את טענות הצדדים שבעל פה וכן את עדות העורר שהשיב לשאלות הוועדה. המשיבה לא ביקשה לחקור את העורר.

בסוף הדיון ביקשה המשיבה לצרף ראיות לפיהן אגרת הנסיעה במועד הנסיעה הרלוונטית, עמדה על סך 75 ש"ח. העורר תמה על כך שהראיות לא הוגשו מבעוד מועד. בהחלטה קבענו שהמשיבה תגיש כל בקשה שתמצא לנכון והיא תיבחן על ידי הוועדה.

ביום 21.3.13 הגישה המשיבה "בקשה לצירוף ראיה" בה ביקשה לצרף "אסמכתא לנטען מטעמה בכתב התשובה ולמצויין ממילא בחשבונית". בהחלטה מאותו יום אפשר יו"ר הוועדה לעורר להגיב לבקשה עד ליום 7.4.13 וקבע שאם לא יגיב, תניח הוועדה שהוא מסכים לבקשה. העורר לא הגיב לבקשה וביום 15.4.13 התרנו למשיבה להגיש ראיות נוספות מטעמה בנושא גובה האגרה. ביום 24.4.13 הגישה המשיבה "הודעה על צירוף ראיה". להודעה צורף מסמך בודד, שהוגדר על ידי ב"כ המשיבה בהודעה כ- "טבלת תעריפי אגרת הנסיעה כפי שהיו במועד ביצוע הנסיעה". במסמך זה, הנחזה להיות פלט מחשב כלשהו, מופיעה מעין טבלה הכוללת רשימת תאריכים, פירוט שעות ומחיר, כאשר על פיה בשעת הנסיעה הרלוונטית - 9:10 - עמד המחיר על 75 ש"ח. מעבר למסמך זה ולהודעת המשיבה, החתומה על ידי באת כוחה, לא צורף כל מסמך שהוא. 

דיון

6.       אכן, כטענת המשיבה, השימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שפועל בהתאם לאחת החלופות במוצעות בסעיף 3ב לחוק, שזו לשונו:

"3ב(א)     לא ינהג אדם ברכב בנתיב מהיר, אלא אם כן מתקיים אחד מאלה:

(1)      ברכב קיים אמצעי זיהוי על פי הסכם תקף;

(2)      האגרה בעד אותה נסיעה שולמה מראש או שולמה במהלך הנסיעה בנתיב מהיר, הכל כפי שקבע בעל הזיכיון באישור הרשות הממונה;

..."

סעיף 3ג קובע -

אין חולק שהעורר לא פעל בהתאם לאמור בחוק - לא נרשם קודם לשימוש בנתיב המהיר ולא שילם מראש עבור הנסיעות. משכך, לכאורה, זכאית הייתה המשיבה לחייב אותו הן בחיוב האגרה עבור הנסיעות והן בפו"ה בשל ההימנעות מרישום, ובהתאם לתקנה 11 לתקנות הקובעת כי "חייב יחויב בפיצוי והחזר הוצאות לבעל הזיכיון בעד כל אחד מאלה ... נסיעה בנתיב מהיר בניגוד לחוק או לתקנות אלה, לרבות בלא הסכם תקף". שיעור הפו"ה נקבע בתוספת השלישית לתקנות.