פסק דין בתיק ערר 1295/10

רקע עובדתי :

1.     העורר הגיש, ביום 27.10.10, כתב ערר וכן בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. העורר טוען בכתב הערר, שביום 18.1.10 הוא קיבל לראשונה ממשרד עו"ד העוסק בגבייה מטעם המשיבה (להלן - " משרד הגבייה") הודעה בדבר חוב למשיבה, וכי עד לאותה העת, כלל לא ידע על קיומו של חוב למשיבה. לטענתו, ביום 31.1.2010, הוא ביקש ממשרד הגבייה את פרטי הרכבים ומועדי הנסיעות, ורק לאחר כ - 8 חודשים הוא קיבל התייחסות בצירוף הודעה על תיק הוצאה לפועל המתנהל נגדו בשל החוב.

2.     העורר מוסיף וטוען, כי החוב נשוא הערר מתייחס לשתי מוניות שהוא אינו הבעלים שלהן, אלא הוא הבעלים של הזכות הציבורית בהן בלבד, וכי הזכות הושכרה לאנשים פרטיים שהם הבעלים של המוניות. לטענתו, ציון פרטיו ברישיון הרכב כבעלים הוא פורמאלי בלבד. 

3.     עוד טוען העורר, כי הנסיעות בכביש האגרה בוצעו על-ידי הנהגים במוניות שהם, כאמור, גם הבעלים האמיתיים של המוניות, ומשכך חלה עליהם החובה לשלם עבור הנסיעות וכן עבור כל חוב אחר הקשור בנסיעות. העורר צירף לכתב ערר העתקי הסכמים עם נהגי המוניות אשר שכרו ממנו את הזכות הציבורית וכן העתקי תצהירים שלהם שבהם הם מצהירים, בין היתר, כי הם יהיו אחראים לכל התביעות שיוגשו נגד בעל הרישיון (העורר) בקשר עם השימוש במוניות.  

4.     מנגד, טוענת המשיבה, בתגובתה מיום 29.11.10, כי החוב נשוא הערר מתייחס לשלושה רכבים הרשומים על שמו של העורר. שניים מתוך שלושת הרכבים, הם המוניות הנ"ל ואילו הרכב השלישי הוא רכב פרטי הרשום אף הוא על שמו של העורר. ביחס לכל הרכבים הנ"ל, טוענת המשיבה, קיימים חובות בגין נסיעות ובגין פיצוי והחזר הוצאות עבור נסיעות שלא שולמו במועד.

5.     לטענת המשיבה, כל הרכבים רשומים על שמו של העורר ולכן היא שלחה את החשבוניות לכתובתו של העורר המצוינת ברישומי רשות הרישוי כמצוות תקנה 6(3) לתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות האכיפה"). לטענת המשיבה, העורר שילם חלק מהחשבוניות (אם כי חלקן שולם באיחור) וכן חלק מהחשבוניות שנשלחו לעורר בדואר רשום נמסרו ליעדן.

6.     עוד טוענת המשיבה, כי טענתו של העורר שהוא הבעלים הפורמאלי של המוניות איננה רלוונטית שעה שהוא רשום כבעלים של המוניות ברישומי רשות הרישוי. כמו כן, אין רלוונטיות, לטענת המשיבה, להסכמים ולתצהירים אותם צירף העורר לכתב הערר, אולם ייתכן שהם יכולים לשמש את העורר על מנת לקבל שיפוי מהנהגים בגין תשלום החוב נשוא הערר. 

7.     ביום 17.11.12 נתן יו"ר ועדת הערר דאז, עו"ד מנחם שחק, החלטת ביניים בבקשת העורר לעיכוב ביצוע, לפיה כתנאי למתן צו עיכוב על העורר לשלם את כל אגרות הנסיעות אשר אינן במחלוקת, וכן להפקיד ערובה בסך של 250 ש"ח בקופת הועדה. העורר הפקיד את הערובה בקופת הועדה.

8.     בדיון שהתקיים בפני ועדת הערר ביום 4.4.2012, חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם. העורר הוסיף וטען כי הוא נוהג לשלם את כל חובותיו במועד ולא ברור לו מדוע דברי הדואר לא הגיעו לידיו. המשיבה הוסיפה וטענה כי העורר סירב להצעת הפשרה אשר הוצעה לו, וכי מתוך 16 חשבוניות שנשלחו אליו לתשלום, העורר בחר לשלם רק חשבונית אחת במועד, ארבע חשבוניות נוספות הוא שילם באיחור ואת יתר החשבוניות הוא לא שילם כלל. עוד טענה המשיבה, כי לפחות בהזדמנות אחת נמסר לעורר מידע, בשיחה טלפונית אשר יזם העורר עצמו, אודות החוב בגין אחד הרכבים הנ"ל, ואף צוין באוזניו כי ייתכן שקיימים חובות נוספים בגין רכבים אחרים שבבעלותו. בתגובה, טען העורר, כי בשל היותו כבד שמיעה, הוא לא שמע את רוב תוכן השיחה ואף ביקש מנציגי המשיבה שלא לפנות אליו טלפונית.

דיון :

9.     הוראת סעיף 6א לחוק כביש האגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 (להלן - " החוק"), קובעת כלל ברור ביחס למי שחלה עליו חובת התשלום בגין נסיעות בכביש האגרה, כדלקמן:

"החייב בתשלום האגרה לפי הוראות חוק זה הוא מי שהיה בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב במועד הנסיעה בכביש האגרה, זולת אם הוכיח שהרכב נגנב ממנו."

10.  החריג היחיד שהמחוקק הכיר לכלל האמור הוא "חריג הגניבה", דהיינו, אם העורר מצליח להוכיח כי הרכב נגנב ממנו, הוא יהיה פטור מתשלום אגרות הנסיעה ביחס לנסיעות שבוצעו ברכב לאחר שנגנב. ועדת הערר בהרכביה הקודמים קבעה, כי עשויות להתקיים נסיבות קיצוניות המצדיקות הכרה בהן כאירוע של "גניבה אזרחית", דהיינו, הוכחו קיומן של נסיבות שבהן הרכב יצא משליטתו של העורר בעל כורחו ונשללה ממנו למעשה, שלא באשמתו, האפשרות לפקח על השימוש ברכב, וזאת על אף שלא התקיימה "גניבה" במובנה הפלילי (ראו, למשל, ערר 2152/04 רפי אטיאס נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ).

11.  הרציונאל העומד בבסיס הכלל האמור הוא ברור. המדובר בכביש אגרה פתוח שאין בו שערי תשלום בכניסה ו/או ביציאה ממנו ונעשה שימוש באמצעי זיהוי וגבייה אלקטרוניים. כמו כן, הנוסע בכביש האגרה אינו מחויב להירשם מראש כמנוי ו/או לספק אמצעי תשלום בידי המשיבה, אף שיש באפשרותו לעשות כן. בנסיבות אלה, נדרש כלל חד וברור לצורך קביעת זהות החייב ואין זה מתקבל על הדעת שהמשיבה תברר ביחס לכל רכב הנוסע בכביש האגרה אילו הסכמים או הסדרים יש לבעליו עם צדדים שלישיים. דרישה כזו הייתה מעמידה את המשיבה בפני נטל בלתי סביר והייתה, בסופו של דבר, מייקרת את עלות הנסיעה לכלל המשתמשים בכביש האגרה.

12.  בנסיבות המקרה שלפנינו, אין חולק שמי שהיה בעל הרכב הרשום ברישיון הרכבים במועד הנסיעה בכביש האגרה הוא העורר, ועל כן הוא גם החייב בתשלום האגרה לפי החוק. אין זה מעלה או מוריד אם העורר הוא, כטענתו, הבעלים הפורמאלי בלבד של הרכבים, שכן הוא היה הרשום כבעלים של הרכבים ברישומי רשות הרישוי במועד ביצוע הנסיעות. כמו כן, לא מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות הכרה ב"חריג הגניבה".

13.  מכאן גם שאין כל רלוונטיות להסכמים שבין העורר לבין השוכרים של הזכות הציבורית במוניות הנ"ל ובתצהירים מטעמם שצורפו לכתב הערר, שכן ביחסים המשפטיים שבין המשיבה לעורר בהקשר זה, חל סעיף 6א לחוק שנוסחו הובא לעיל. יצוין במאמר מוסגר, כי ייתכן שהעורר עשוי להסתייע במסמכים הנ"ל מנת לדרוש את התשלומים משוכרי הזכות הציבורית, אולם אין אנו מחווים דעה בעניין זה.

14. מנגד, לא מצאנו פגם בהתנהלותה של המשיבה בכל הקשור במשלוח החשבוניות לתשלום לעורר. מעיון במסמכים שצורפו לכתב התשובה עולה שהעורר שילם חלק מחשבוניות הנסיעות שנשלחו אליו בדואר רגיל (חלק במועד וחלק באיחור), וכן כי מספר חשבוניות אשר כללו חיובים בגין פיצוי והחזר הוצאות, אשר נשלחו בדואר רשום, אכן נמסרו ליעדן.