ערר 114/3012, אביגדור עדן נ' הנתיב המהיר בע"מ

1.       במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 8764265 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס - 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיוב אגרה בגין שימוש שנעשה לטענתה בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") ביום 15.2.12 (להלן: "הנסיעה הרלוונטית").

העורר מבקש את ביטול החיוב.

2.       קודם שנפרט את טענות הצדדים, נקדים בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה יתירה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/2011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/2011 בעניין צבי ניסים ולביאה). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, וסופו בנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל עבר גשר המוביל אל החלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד למתחם החניון, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, עמדות תשלום ועוד (מתחם זה יכונה להלן : "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (שהוא למעשה המשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב, עד אשר הוא מתמזג עם נתיבי איילון (קטע דרך זה יכונה להלן: "המקטע השני").

3.       בכתב הערר טען העורר - "נסעתי בקטע רק עד לחניה שהוא בחינם ומשם חזרתי לכביש 1, ולא המשכתי בנתיב עד ת"א. ועל כן החיוב שגוי" (ההדגשה במקור).

4.       בתשובתה לערר טענה המשיבה טעות שונות שלטעמה מצדיקות את דחייתו, ובראשן הטענה שלפי תקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א - 2010 (להלן: "התקנות"), בתוספת הראשונה, הנתיב המהיר הוא נתיב אחד, ממחלף בן גוריון ועד למחלף קיבוץ גלויות ונסיעה בו, לרבות במקטע הראשון בלבד, מחויבת בתשלום. לדידה, היות שאין מחלקות שהעורר דנן עשה שימוש בנתיב המהיר, במקטע הראשון, הרי שהוא חויב כדין באגרת הנסיעה.

5.       דיון בערר נקבע ליום 26.12.12. ביום 11.12.12 הגיש העורר בקשה לקיום הדיון בהעדרו. בהחלטת יו"ר הוועדה מיום 16.12.12 התקבלה בקשת העורר, ברם נוכח טענת המשיבה לפיה הנסיעה במקטע הראשון ברת חיוב, הוסף בהחלטה כך:   "לאחר עיון בערר ובתשובת המשיבה ... ניתנת לעורר הזדמנות להשיב בכתב לתגובת המשיבה ובלבד שיעשה כן בתוך 7 ימים מעת שיקבל החלטה זו" (ההדגשה במקור) .

העורר בחר שלא להתייחס לאמור בהחלטה ולא הגיש כל תגובה לתגובת המשיבה.

המשיבה מצידה הודיעה כי גם היא אינה עומדת על כינוס דיון פרונטאלי ועל כן הועבר התיק למתן פסק דין על בסיס החומר שהוגש בכתב.

6.       על פניו המשיבה צודקת בטענתה לכך שהנסיעה בנתיב המהיר היא ברת חיוב, ללא קשר לשאלה האם הנסיעה כללה רק את המקטע הראשון או גם את המקטע השני. התקנות אינן מחלקות לעניין זה. העורר טען את טענתו בכלליות, מבלי להבהיר על מה מבוססת הנחתו שנסיעה במקטע הראשון בלבד פטורה. אילו היה העורר מנצל את הזכות שהוענקה לו להגיב לתגובת המשיבה אולי היה מצליח להניח ספק תחת ההנחה הנ"ל, ברם הוא בחר שלא לעשות כן ואין לנו אלא לקבל את טענת המשיבה בהקשר זה.

ראוי להעיר כי בעבר, עוד קודם פתיחת הנתיב המהיר לשימוש הציבור, נקבע שהנסיעה במקטע הראשון בלבד תהיה פטורה מתשלום, אולם הסדר זה בוטל בהמשך, והפטור מתשלום עבור נסיעה במקטע הראשון מוענק רק במקרים ייחודיים, כגון הורדת נוסע או העלאתו בחניון, או חניה בחניון למשך פרק זמן העולה על 30 דקות. להרחבה בעניין השינויים שנערכו במהלך הזמן במסגרת התחיקתית וההסכמית שעל בסיסן פועל הנתיב המהיר, ראה בפסק הדין בעניין ניסים ולביאה צבי הנ"ל.

7.       לאור האמור הערר נדחה.

לא בלי היסוס והיות שלא התקיים דיון במעמד הצדדים, אין אנו עושים צו להוצאות.

ערעור על פסק דין זה טעון רשות מבית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור יש להגיש בתוך 30 ימים.

ניתן היום: כד' בתמוז התשע"ג, 2 ביולי 2013, בהעדר הצדדים.