פסק-דין בתיק ערר 1024/10

הרקע וטענות הצדדים :

1.      העורר טוען בכתב הערר, שנודע לו לראשונה על חובו למשיבה במהלך חודש יולי 2010, בעת שנציגת משרד עוה"ד העוסק בגבייה בשירות המשיבה (להלן - " נציגת הגבייה") יצרה עימו קשר טלפוני והודיעה לו כי יש לו חוב בסך של - 836 ש"ח, בגין 4 נסיעות שבוצעו בכביש האגרה במהלך חודש יולי 2008 ואשר לא שולמו על-ידו.

2.      העורר טוען שסכום קרן הנסיעות הוא כ - 100 ש"ח , וכן כי בסמוך לאחר ביצוע הנסיעות בשנת 2008 הוא התקשר טלפונית למשיבה על מנת לשלם את חובו, אך נאמר לו שהדבר אינו אפשרי מבחינה טכנית, אלא בחלוף 60 ימים מביצוע הנסיעות. העורר טוען שלאחר השיחה הדבר נשתכח ממנו, משום שהמשיבה לא שלחה לו אף דרישת תשלום ואף לא יצרה איתו כל קשר עד לשיחה הנ"ל של נציגת הגבייה. כמו כן, טוען העורר כי הכתובת אליו שלחה המשיבה את החשבוניות היא כתובת שהוא אינו מתגורר בה משנת 2000.

3.      עוד טוען העורר שאותה נציגת גבייה, הבטיחה לו כי לא תעביר את התיק להוצאה לפועל עד לבירור העניין, אולם לבסוף, ועל אף שהעורר העביר מסמכים רבים התומכים בטענותיו, הועבר התיק לטיפול במסגרת ההוצאה לפועל. בנוסף מציין העורר כי מצבו הכלכלי והבריאותי קשה ומבקש כי נתחשב בכך.

4.      המשיבה טוענת שמאחר והעורר היה לקוח מזדמן בכביש האגרה בעת ביצוע הנסיעות, היא שלחה לו את החשבוניות לכתובת הרשומה ברשות הרישוי בהתאם להוראת סעיף 6 (3) לתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט - 1999  (להלן - " תקנות האכיפה").

5.      כמו כן, המשיבה טוענת, שגם אם נכונה טענת העורר כי הוא לא קיבל את החשבוניות לתשלום, הרי שעדיין מוטלת עליו חובה לשלם את חובו, והיה עליו ליצור קשר עם המשיבה לשם הסדרת העניין.

6.      עוד טוענת המשיבה, כי לא קיים כל תיעוד לטענת העורר לפיה הוא התקשר למשיבה לאחר ביצוע הנסיעות, לשם הסדרת חובו וכי הוא נדחה על-ידי נציגי המשיבה וכן לא נמצא כל תיעוד לכך שנציגת הגבייה הבטיחה לו כי לא תעביר את התיק לטיפול בהוצאה לפועל.

7.      עוד טוענת המשיבה כי מצבו הבריאותי והכלכלי של העורר איננו מהווה הצדקה לביטול  או הפחתת חובותיו, בין היתר, משום שהנסיעה בכביש האגרה איננה חובה והעורר בחר לנסוע בכביש האגרה מרצונו.

8.      המשיבה מוסיפה וטוענת, כי היא לא הסתפקה במשלוח החשבוניות לתשלום לעורר, אלא נציגיה שוחחו טלפונית עם העורר, ביום 4.7.2008, ובמהלך השיחה עדכנה את העורר על חובו. בתגובה הודיע העורר כי ישלם את החוב. כמו כן, לטענת המשיבה, ביום 2.10.2008, קוימה שיחה טלפונית נוספת עם העורר במהלכה נמסר לו שוב על חובו והוצע לו לצרף רכבו כמנוי ולקבל הנחה של 50% מחיובי הפיצוי והחזר ההוצאות (להלן - " הפו"ה"). בנוסף, טוענת המשיבה, כי ביום 2.6.2009, שוב עודכן העורר חובו על-ידי נציגי המשיבה והוצע לו שוב לצרף את רכבו למנוי ולקבל הנחה של 50% על חיובי הפו"ה.

המשיבה תמכה את הטענות הנ"ל בדו"ח בקשות השירות שהיא מנהלת, ואשר בו תועדו השיחות עם העורר. את קיום השיחה, מיום 2.10.2008, המשיבה תמכה גם בתקליטור שמע, שצורף לכתב התשובה, המכיל הקלטה של השיחה.

9.      במסגרת הערר ביקש העורר לעכב את ההליכים נגדו. בהחלטה מיום 10.10.2010 קבע יו"ר הועדה (דאז) עו"ד מנחם שח"ק, כי יינתן צו עיכוב קבוע בכפוף לכך שהעורר ישלם את קרן הנסיעות בגין כל הנסיעות שביצע ברכבו בכביש האגרה שאינם במחלקות, ובנוסף, יפקיד בקופת הועדה ערובה בסכום של - 350 ש"ח.

10.  לא ידוע לוועדה האם העורר אכן שילם את קרן הנסיעות, אולם מבדיקה עם מזכירות ועדת הערר עולה כי העורר לא הפקיד את הערובה כנדרש בהחלטה הנ"ל.

11.  זאת ועוד, העורר לא התייצב לשני מועדי הדיון שנקבעו לשמיעת הערר, במועד הראשון שנקבע לדיון ביום 9.11.2011, ביקש העורר לדחות את הדיון עקב מצבה הבריאותי של אימו, וכך גם במועד השני שנקבע לדיון ביום 18.1.2012. יחד עם זאת, בהודעתו האחרונה הסכים העורר שבמקום לדחות את הדיון תחליט הועדה בערר בהעדרו. משכך, קבענו בהחלטתנו, מיום 18.1.2012, כי ניתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק, וכך אנו עושים.

דיון :

12.  לאחר שקראנו את כתבי הטענות של הצדדים בתיק ובחנו את הראיות שצורפו להם, נראה שאין מחלוקת בין הצדדים, שאכן שבוצעו נסיעות ברכבו של העורר בכביש האגרה וכי העורר לא שילם בעד נסיעות אלה. אי התשלום גרר חיוב העורר בפו"ה, כמשמעותם בסעיף 12 לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 (להלן - " החוק") ובתקנות האכיפה.

13.  המשיבה שלחה את החשבוניות לתשלום לכתובתו של העורר המופיעה ברשות הרישוי בהתאם לתקנה 6 (3) לתקנות האכיפה. מעיון באישורי המסירה שצורפו לכתב התשובה עולה כי החשבוניות אשר נשלחו בדואר רשום לא נמסרו לעורר מן הטעם ש - "הנמען עזב את הכתובת".

14.  למרות שהעורר לא הציג כל ראיה התומכת בכך, שכתובתו במשרד הרישוי במועד ביצוע הנסיעות הייתה שונה מהכתובת שאליה שלחה המשיבה את החשבוניות, נראה שנפל פגם בהתנהלות המשיבה בעניין משלוח החשבוניות לעורר.

15.  חזקות המסירה שנקבעו בתקנות האכיפה אינן יכולות לעמוד למשיבה כאשר יש בפניה ראיות ברורות שדברי הדואר לא נמסרו לנמען באופן שיטתי, כאשר סיבת אי-המסירה היא ש "הנמען עזב את הכתובת". בבר"ע 1173/04 דרך ארץ הייוייז (1997) נ' ראני נאסר ואח' קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן), בין היתר, כי:

"מובן שאין לקבל גישה של התעלמות שיטתית מהחזרת דברי דואר, מהם משתמע שהחייב העתיק כתובתו; ובמסגרת סמכויותיה רשאית ועדת הערר לקבוע כי מירוץ החיובים הנוספים יעצר מהשלב שבו היה על דרך ארץ לפעול לאיתורו של החייב. אולם קביעת כללים לפיהם בכל מקרה מוטל על המבקשת לבדוק רישומי בעלים של כלי הרכב, הינה מרחיקת לכת וחורגת מכוונת המחוקק ומתקין התקנות.

איתור החייב בנסיבות בהן ברור שההודעות אינן מגיעות ליעדן, הינה חובה המוטל על דרך ארץ מכוח חובת תום הלב וסמכויות האכיפה המסורות בידה ומובן מחובתה לקחת בחשבון תקלות הנוגעות למשלוח החשבון בבואה לשקול מתן הנחה או הפחתת חיוב. התעלמות מחובה זו תהיה עילה להתערבות ועדת הערר בכל מקרה על-פי נסיבותיו".