1. בפנינו ערעורה של התביעה הצבאית על קולת העונש שנגזר למשיב, טור' יהונתן לאחטרמן. המשיב הורשע על פי הודאתו בבית הדין קמא בעבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, בכך שנעדר מהתייצבות לתחילת שירות ביטחון, היעדרות שנמשכה 1410 ימים, עד שהסתיימה בהתייצבותו של המשיב.
2. בית הדין המחוזי גזר למשיב שבעים וחמישה ימי מאסר לריצוי בפועל, זאת לצד מאסר מותנה. בית הדין שקל מחד כי מדובר בעבירה חמורה נוכח מישכה של ההיעדרות, וכי המשיב העמיד את המערכת הצבאית בפני עובדה שאינו חוזר מחוץ לארץ למועד הגיוס שנקבע עבורו. בצד האמור התחשבה הערכאה קמא בכך שהמשיב מלכתחילה לא עקר מהארץ כדי לחמוק מחובת השירות ואף חזר לארץ בסופו של דבר, גם בשל חפצו למלא את חובתו זו. עוד נשקלו מצבו הנפשי הנוכחי של המשיב, שבית הדין התרשם כי "איננו טוב", הודאתו באשמה והמגמה לשקמו בדרך של שילוב בשירות הצבאי, כעת.
3. בערעורה עותרת התביעה הצבאית להחמיר באופן ממשי במשכו של המאסר בפועל שנגזר למשיב; נטען כי מדובר במי שהשתמט מחובת ההתייצבות לשירות הצבאי ביודעין, לתקופה ממושכת. בתקופת היעדרותו למד לימודים אקדמאיים בחוץ לארץ, ובכך ביכר את ענייניו האישיים על פני מימוש חובת השירות. הוטעם, כי המשיב שנולד בארץ היה מודע היטב לחובת השירות, פנה וביקש דחיית מועד גיוסו, ברם משלא נענה בפרק זמן שהקציב לכך, נרשם ללימודים בחו"ל, ו"קבע עובדה" בכך, תוך שציין כי לא יתייצב למועד גיוסו, בשל לימודיו אלה.
התביעה הדגישה כי המשיב לא הציג בפני הרשויות הצבאיות, ערב היעדרותו ובמהלכה, כל נסיבות אישיות או רפואיות שהיה בהן כדי להביא להתחשבות בבקשותיו לדחיית מועד הגיוס ואף כעת עובר לגזירת דינו, לא הציג תשתית ראייתית שהיה בה לבסס קשיים רפואיים או אחרים המבססים הקלה בעונשו.
מטעמים אלה עתרה התביעה להטלת ענישה מרתיעה, למשיב כמו גם לאחרים, מפני נקיטה בדרך של התחמקות ממושכת מחובת השירות הצבאי.
4. בא כוח המשיב עתר לדחיית הערעור: להשקפתו, וכפי שקבעה הערכאה קמא, המשיב עזב את הארץ על רקע בעיותיו מבית ולא בכדי להתחמק מחובת השירות, וכעת עם חזרתו לארץ יעשה כדי לממש את חובתו זו. בראי שיקומי, נטען כי פסק הדין נותן תמריץ למי שחטא לחזור ולהסדיר מעמדו ולמלא חובתו. עוד נטען כי בית הדין קמא התרשם באופן בלתי אמצעי ממצבו הנפשי של המשיב, והתרשמות זו בהצטרף למצבו הנפשי של האב, כעולה מהראיות שנשמעו, מבססת כדבעי את מסקנת הערכאה קמא בדבר צורך במיתון עונשו של המשיב.
5. ביום 20 אוגוסט 2013, אחר שמיעת עיקר טיעוני הצדדים, החלטנו לדחות את השלמת שמיעת הערעור כדי לאפשר למשיב להתחיל בשירות צבאי, כפי המגמה עליה הוצהר מפיו, ולאור קליטתו והשתלבותו בשירות, לדון בגורלו של הערעור. ביום 27 אוגוסט 2013 הודיעה המערערת כי התברר לה שהמשיב פוטר מן השירות, ועל כן עתרה להקדמת הדיון בעניינו ככל הניתן.
6. בישיבה נדחית, נשמעו טיעונים משלימים מפי באי כוח הצדדים: התביעה טענה כי הפטור שקיבל המשיב וחוסר רצונו להתנדב לשירות צבאי או שירות לאומי מגלים כי דבריו לפיהם שב לארץ כדי לשרת, היו "מן השפה ולחוץ". בנסיבות אלה שבה התביעה על עתירתה להחמיר בעונשו של המשיב.
בא כוח המשיב ציין כי מרשו העמיד עצמו לרשות הצבא וכי קצין מיון במיטב הוא שמצא להפנות את המשיב לקב"ן, ומשם הובא לפסיכיאטר שמצא להתאים לו פרופיל של בלתי כשיר לשירות. אין בכך בכדי ללמד על כנות רצונו של המשיב אכן לשרת, באשר הפטור שקיבל נבע מהחלטת גורמי הצבא.
דיון והכרעה
7. המשיב נעדר מן השירות לתקופה ממושכת תוך שהעמיד "עובדה מוגמרת" בפני הרשויות לפיה לא יחזור להתגייס במועד שנקבע לו. המשיב ידע היטב כי מועד גיוסו לא נדחה, חרף כך לא מיהר לחזור ואף האריך את העדרותו תוך שהוא מעדיף את טובתו האישית על פני קיום חובתו החוקית, לשרת למען בטחון המדינה. המסכת העובדתית שנפרשה בפני הערכאה קמא אינה מגלה כל הצדק לאי-התייצבות המשיב לתחילת שירות צבאי במועד שנקבע לו, כשאר בני גילו ונתוניו.
8. בית דין זה פסק לא אחת כי יש לענוש בחומרה מי שפרק מעליו את חובת השירות בכך שנפקד תקופה ממושכת, למטרות הפקת רווח אישי (ראו והשוו: ע/71/11
טור' אפריימוב נ' התובע הצבאי הראשי (2011), ע' 83/11
טור' גבריאלוב נ' התובע הצבאי הראשי (2011), ע/223/98
התובע הצבאי הראשי נ' טור' לואשוילי (1998)). הדברים מקבלים משנה חומרה שעה שעניין לנו במשיב שזיקתו לארץ אמיצה באשר נולד וחי בה את כל שנות נערותו.
להשקפת בית דין זה מי שנעדר מן השירות הצבאי בהיעדר טעמים של ממש ראוי הוא לענישה מכבידה ומרתיעה, שכן:
"סופו של דבר, בעשיית הדין העצמית לתקופה כה ממושכת, יש כדי לפגוע פגיעה משמעותית בערך השוויון ובחלוקת הנטל בין כלל החייבים בשירות, שלחלקם קיימים קשיים לא מבוטלים מבית" (ראו ע/27/12
התובע הצבאי הראשי נ' טור' לוי (2012); ע/52/07
רב"ט מהרט נ' התובע הצבאי הראשי (2007)).
9. המשיב פוטר מן השירות על רקע נפשי. עיון בחוות הדעת הממליצה על פיטוריו מעלה כי מצבו התדרדר אך בעת האחרונה ואין במצב עדכני זה בכדי להקרין על כשירותו לשירות בכל מהלך היעדרותו. כעולה מנתוניו האישיים שהוצגו לערכאה קמא, המשיב נמצא כשיר לשרת במהלך בדיקותיו הרפואיות טרום גיוסו ואף הותאם לו, בשעתו, פרופיל 97 (ראו ת/1). כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית העדכנית "בשיחה טלפונית עם אימא היום, שינוי במצבו במשך השנה...". מחוות דעתו של הפסיכיאטר הצבאי עולה כי המשיב לא הביע בפני הגורם הרפואי כל רצון לשרת, ולו בתנאים ההולמים את נתוניו העדכניים ("מוטיבציה אפסית...").
10. בראי האמור עונשו של המשיב אינו יכול לעמוד. העונש אינו נותן משקל מתאים לעקרונות המפורטים בחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, שעניינם הלימה למידת הפגיעה באינטרס החברתי, אשר בענייננו תומך, בשוויון בנשיאת חובת השירות ושמירת כוחו של הצבא; הוא סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים; נסיבות ביצוע העבירות דנן כרוכות בהאפלת האינטרס האישי של המשיב על-פני חובותיו כלפי המדינה.
11. הערכאה קמא לא פירטה את מתחם הענישה הראוי למעשה העבירה הנדון. להשקפתנו, הענישה שהוטלה על המשיב בבית הדין המחוזי נופלת כמטחווי קשת מגבולו התחתון של מתחם העונש ההולם באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.