פסק דין בתיק ערעור 62/12

מכתב האישום בו הורשע עולה כי ביום 29/12/2010 בשעות הבוקר המשיב נהג במשאית צבאית, בדרך ישרה, דו סטרית, שבה הנתיבים הופרדו בקו קטעים. אותה עת מזג האוויר היה ערפילי, ובשל סופות חול ששררו הראות הייתה לקויה.

בתנאי דרך אלה ביצע המשיב עקיפה תוך שהוא עובר לנתיב הנסיעה הנגדי, ובסיומה שב לנתיב נסיעתו. חרף אזהרת מפקדת הנסיעה, שב המשיב וביצע עקיפה נוספת תוך שהוא עובר בשנית לנתיב הנגדי, ונוסע בו משך כדקה(!). במהלך נסיעתו בנתיב הנגדי כאמור, הרכב הראשון שהגיע מולו סטה לשול הדרך כדי למנוע התנגשות עם המשיב, לאחריו הגיע רכב אזרחי נוסף, שהנוהגת בו ניסתה לבלום; המשיב שהבחין בכך, ניסה לחזור לנתיב נסיעתו ואז ארעה התנגשות בין שני הרכבים. נהגת הרכב נפצעה ברגלה, אושפזה לשלושה ימים ונזקקה ל-30 ימי מנוחה וטיפול תרופתי כמו גם פיזיוטרפיה.

כמו כן למשאית ולרכב האזרחי נגרמו נזקי רכוש משמעותיים (למשאית נזק העולה על 13,000 ש"ח ולרכב האזרחי נזק כבד בחזיתו).

בית הדין קמא גזר למשיב 11 חודשי פסילת רנצ"א לריצוי בפועל, תוך שהורה כי ההתליה המנהלית תנוכה ממניין תקופה זו, זאת לצד עונש פסילת רנצ"א מותנה, וקנס בסך 500 ש"ח. גזר הדין נומק בנסיבות מחמירות האופפות את התרחשות התאונה והן: נהיגת המשיב במשאית כבדה, בתנאי ראות לקויים, משך שהייתו הארוך בנתיב הנגדי, ואזהרתה של מפקדת הנסיעה טרם תחילת העקיפה השניה לבל יעקוף בשנית. כמו כן צוין כי רכב אזרחי נוסף אולץ לרדת לשול הדרך בשל אופן נהיגת המשיב.

בית הדין קמא ציין כי לצד הנסיבות המחמירות דלעיל, עסקינן בתאונה שארעה לפני כשנתיים לערך, כי מאז האירוע המשיב שהמשיך בתפקיד נהיגה לא צבר לחובתו כל עבירת תעבורה, וכי הוגשה חוות דעת מפקד המשבחת את תפקודו של המשיב כנהג משא ממושמע ובעל מוטיבציה. עוד צוין כי המשיב עומד בפני שחרור משירות צבאי וכי פסילה ממושכת תפגע ביכולתו לסייע כלכלית למשפחתו, במקצוע הנהיגה  אותו רכש, ותחייבו להוציא רישיון נהיגה אחריי עמידה במבחן מחדש.

בערעורה טוענת התביעה הצבאית כי העונש שהושת על המשיב אינו מבטא כראוי את מידת רשלנותו הגבוהה כפי שאף ציין בית הדין קמא, ואין בו ביטוי הולם לנסיבות החומרה הייחודיות שנמנו בגזר הדין.

לטענת המערערת מן הדין להימנע מליתן משקל בשקלול הענישה לעובדה שפסילה העולה על שנה תחייב עמידה במבחני רישוי מחדש, שכן המדובר בקביעה מנהלית שנועדה להבטיח את שלומם של כלל עוברי הדרך, ואין לכך ולמידת העונש, ולא כלום.

בטרם שמיעת טיעוני הצדדים, הודיעוני הצדדים כי באו לכלל הסכמה ביחס לערעור הנדון. במסגרת אותה הסכמה, התבקשתי להעמיד את עונש הפסילה לריצוי בפועל על 363 ימים, חלף קביעת הערכאה קמא.

אכן היקף הסיכון הנשקף ממעשי המשיב חייב החמרה בעונשו. נוכח צמצום עתירת התביעה בפני הערכאה קמא, לעונש פסילה בפועל העולה על שנה, ככזה הראוי במקרה זה לטעמה, מצאתי לכבד את הסכמת הצדדים, כשאציין שאלמלא הסכמת הצדדים ונסיבותיו האישיות של המשיב ראוי היה להחמיר בעונשו עוד. הדבק נסיבות החומרה שנימנו לעיל, מבסס היטב החמרה זו.

בסופו של דבר מצאתי לכבד את הסכמת הצדדים על רקע עניינו הפרטני של המשיב.

ערעור התביעה מתקבל, אפוא.

המשיב ייפסל מקבל או החזק רנצ"א בפועל למשך 363 ימים. אין שינוי ביתר רכיבי הענישה שהוטלו על המשיב על ידי הערכאה קמא.

ניתן והודע היום, ‏‏‏‏‏י"ג בחשון התשע"ג, 29 באוקטובר 2010, בפומבי ובמעמד הצדדים.