פסק-דין בתיק עפא 80259/04

בתאריך 19.12.99 נרשם למערערת דו"ח בגין אי שמירה על ניקיון באופן המניח את דעת המפקח, עבירה על סעיף 9 לחוק העזר לרמת גן (שמירת הנקיון ואיסור העישון), תשי"ח-1958.

סכום הקנס בגין ביצוע העבירה האמורה הוא 240 ש"ח. בהודעת הקנס צוין, כי במידה וזה לא ישולם והמערערת תבקש להישפט על האשמה עליה להתייצב בבית המשפט בתאריך 25.5.00.

כתובתה של המערערת, כפי שהיתה בפועל (כך היא מאשרת) וכפי שצוינה בדו"ח, היתה רח' מצדה 23 רמת גן.

הדו"ח שוגר למערערת בדואר והגיע ליעדו.

ביום 2.1.00 נשלחה על ידי המערערת למשיבה בקשה לביטול הדו"ח. המשיבה ענתה ביום 1.2.00 לבקשת המערערת כי אין מקום לבטל את הדו"ח וכי אם לא תשלם אותו עליה להתייצב למשפט. 

ביום 11.5.00 נשלחה על ידי המערערת הודעה לבית המשפט לפיה היא כופרת באשמה ומבקשת להישפט, אך מאחר והתאריך 25.5.00 אינו נוח לה, הרי היא מבקשת לקבוע מועד אחר לבירור המשפט.

בתאריך 11.7.00 התקיימה ישיבת בית משפט אליה לא התייצבה המערערת אף שזימון נשלח לכתובתה ברח' מצדה 23 רמת גן. הזימון חזר בציון ההערה "לא נדרש". באותה ישיבה לא התקיים דיון לגופו של עניין.

בתאריך 5.10.00 התקיימה ישיבה נוספת של בית משפט קמא וגם לישיבה זו לא הופיעה המערערת.

בתאריך 23.1.01 התקיימה ישיבה נוספת, שלישית, של בית משפט קמא. גם לישיבה זו לא הופיעה המערערת, אף שהזמנה נשלחה לכתובתה ברח' מצדה 23 רמת גן, אך זאת חזרה בציון ההערה "לא נדרש".

בישיבה זו החליט בית המשפט להרשיע את המערערת תוך שהוא מציין כי בהתאם לסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") ותקנה 45 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות"), הוא רואה במערערת כמי שמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום וגזר את דינה לתשלום קנס של 400 ש"ח.

ביום 1.6.01 נשלחה למערערת הודעה על גזר דינו של בית משפט קמא שוב לכתובתה ברח' מצדה 23 רמת גן, אך גם הודעה זו חזרה - כרגיל, יש לומר - בציון ההערה "לא נדרש".

ביום 1.1.04 נשלח למערערת על ידי ב"כ המשיבה מכתב דרישה על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה), בו התבקשה המערערת לשלם את הקנס שהוטל עליה בסך 400 ש"ח, בצירוף תוספת פיגורים, ובסה"כ 700 ש"ח. הפעם דרישת התשלום נעשתה לכתובתה החדשה של המערערת ברח' עמישב 20 תל-אביב.

בתאריך 13.5.04 הגישה המערערת בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בה ביקשה מבית המשפט להורות למשיבה (עיריית רמת-גן) לחדול מכל ניסיון לבצע את העונש שהוטל עליה, בשל התיישנות גזר הדין ולחילופין בלבד, לבטל את הכרעת דינו וגזר דינו, שכן לטענתה לא קיבלה הודעה על מועד הדיון ולא ידעה על קיומו ומסיבה זו לא התייצבה למשפט. המערערת הוסיפה וציינה, כי הותרת פסק הדין המרשיע על כנו תגרום לה עיוות דין.

בתאריך 24.5.04 החליט בית המשפט קמא בזו הלשון:

"משנשלחו כתבי בית דין בדואר רשום בכתובת הנכונה והדואר לא נדרש, יש מסירה כדין. הבקשה נדחית".

תוכן החלטתו זו של בית המשפט הובא לידיעתה של המערערת ביום 4.6.04.

ערעורה של המערערת הוא על החלטתו של בית המשפט קמא שדחה את בקשתה האמורה.

במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 13.3.06, העלתה ב"כ המשיבה, עו"ד מרקוס, טענה מקדמית, לפיה הוגש הערעור באיחור ניכר ומשכך יש להורות על דחייתו על הסף, מחמת אותו איחור, בהעדר בקשה להארכת מועד. ראוי לציין, כי המערערת לא השיבה עניינית על טענה זאת של המשיבה, למעט טענה ערטילאית לפיה ציינה במכתב מסויים כי אינה יודעת מה מנסים לגבות ממנה,  אך חרף זאת מצאנו לנכון לבחון אותה לגופה.

לא בכדי הארכנו בתיאור לוחות הזמנים הרלבנטיים, באשר ניתן ללמוד מהם, כי המדובר במקרה זה בהליך שהוגש באיחור ניכר, על ידי המערערת, שעשתה לה את אי נטילת דברי הדואר הרשומים הנשלחים אליה, למנהג.