פסק-דין בתיק עפא 80181/05

• בפני ערעורה של הגב' נירה דוכני, על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (כב' השופט א' אטיאס), בת.פ. 01/04/0015159.

נגד המערערת ובעלה (שאינו מערער), דוכני מנחם, הוגש בבית משפט קמא כתב אישום בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), בשל כך, שלא קיימו ציווי של בית המשפט לעניינים מקומיים תל-אביב יפו בת.פ. 01/01/0005607, מיום 4.7.2001, להרוס עד תאריך 1.2.2002 מבנה בבית מס' 5 ברחוב קהילת בריסק בתל אביב, גוש 6636, חלקה 312.

בערעורה טוענת המערערת "שילמתי את הקנסות הקודמים שהיו לי אף על פי שאינני אשמה במה שבעלי מבצע, הוא לא שואל אותי, יצאתי יום אחד לעבודה וכשחזרתי ראיתי את השיפוץ שהוא עשה (בעלי גר שם) ... אני בכלל לא הייתי מעורבת והכניסו אותי לתמונה בגלל שהדירה רשומה על שמי". ובהמשך "מה אני חטאתי שבעלי עושה דברים נגד החוק, לי אין כוחות לריב איתו ולקבל מכות... ".  כן הוסיפה "נכון שהייתי במשפט אך לא הייתי קשובה למה שנאמר בגלל הלחץ שאני עומדת למשפט".

דברים ברוח דומה אמרה אף בדיון בערעור.

המשיבה בתשובתה לערעור, טוענת שאין בטענותיה של המערערת, כדי להוריד או להעלות לעניין אחריותה ולעניין חובתה לקיים צו בית משפט. גם אם היא חיה עם נרקומן, הרי מרגע שניתן גזר דין של הריסה שהפך חלוט,לא ניתן לרפא החטא הראשוני שבשלו הורשעה וחוייבה להרוס. מה לה כי תלין בערעורה, כאשר הרשעתה ניתנה על פי הודאתה בפני בית משפט קמא.

לכאורה, אכן משהורשעה המערערת בהליך הראשון ת"פ 01/01/0005607של בית המשפט לעניינים מקומיים, ונגזר עליה להרוס הנבנה ללא היתר ולא הרסה, אזי דינה הרשעה בהליך נשוא הערעור, משנמצאה אשמה באי קיום הצו.

השאלה העומדת לפתחי בערעור זה, האם הרשעתה בבית משפט קמא היתה כדין? או שמא כנאמר בערעורה "מה אני חטאתי שבעלי עושה דברים נגד החוק, לי אין כוחות לריב איתו ולקבל מכות". משמע, נפלה טעות תחת ידו של בית משפט קמא בהרשיעו אותה בדין. שאלה זאת עולה ביתר חריפות עת בוחנים את הכרעת דינו של בית משפט קמא. בפרוטוקול הישיבה היחידה שהתקיימה בתיק זה ביום 16.3.2005, שם נאמר "מתשובת הנאשמים עולה הודאה בעובדות כתב האישום ... לפיכך, הנני מרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום".

האם אכן עולה הודאה מדברי המערערת בפני בית משפט קמא ?

בעמ' 1 לפרוטוקול ישיבת יום 16.3.2005 שורה 10, מצויין כי בית המשפט מקריא לנאשמים את כתב האישום (סעיף 143 לחסד"פ (נ"מ), תשמ"ב-1982 - ר.ב.י.).

משורה 12 נרשם מפי "הנאשמים" (בלשון רבים) "מודים כי ניתן צו כמצויין בכתב האישום", ובהמשך עד שורה 21 לפרוטוקול, רשומה תשובתה לכתב האישום אשר על פי תוכנה ברור כי ניתנה מפי נאשם 1, בעלה של המערערת.

בעמ' 2 לפרוטוקול נרשמה מפי המערערת אמירתה היחידה "לי אין מה להגיד כי הנאשם 1 ישן במקום ולא אני". 

עולה, כי אין בפרוטוקול בית משפט קמא, כל אמירה של המערערת שבה היא מודה בעובדות כתב האישום, למעט מה שנרשם מפי שני הנאשמים בצוותא חדא, כי הם מודים בקיומו של הצו.

אין, בפירוש אין, הודאה של המערערת בעובדות אשר משתמעת מהן הודאה באחריותה לעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

סעיף 152 לחסד"פ נותן בידי בית המשפט כלים להבהרת תשובתו לכתב האישום "רשאי בית משפט לשאול אותו (את הנאשם - ר.ב.י.) ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם".

סעיף 156 לחסד"פ מורה לבית המשפט, מקום והנאשם לא הודה בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו, לשמוע ראיות לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודייה.

נאמר בע"פ 1523/05, 1604/05 פלוני ואח' נ' מ"י (טרם פורסם) "ההקראה כרוכה בתשובת הנאשם לכתב האישום ... ההוראות שפורטו עד כה ... הקובעות את האירועים שיכול ויתרחשו במשפט הפלילי ... מלמדות כי שלב ההקראה במובנו הרחב מכתיב את ההליך כולו מראשיתו ועד סופו ולמצער משפיע עליו במידה משמעותית. לשלב ההקראה חשיבות מרכזית המקרינה ומשליכה על ההליך כולו, על ניהול המשפט, על הגדרת תחומי הדיון ...".

ובהמשך "... להקראה חשיבות גרעינית ממשית, בתפישתנו את ההליך הפלילי כהליך שבו ניצבת מעברו האחד של המתרס המדינה כמאשימה בכל עוצמתה, משאביה, נגישותה הרבה למידע חיוני להליך, מיומנותה ונסיונה בניהול הליכים פליליים בעוד מעברו האחר של המתרס ניצב הנאשם, הפרט הבודד, שלא אחת אינו בקיא ברזי ההליך הפלילי וכלליו, שלא תמיד מיוצג על ידי עורך דין ... ההקראה תורמת לצמצום פערי הכוחות וחוסר האיזון בין הצדדים להליך הפלילי. ככזו תפקידה מהותי ואין מטרתה דיונית גרידא" (ראה גם בש"פ 903/00 מסרוואה נ' מ"י, פ"ד נח(1) 157, 161), המערערת שלא היתה מיוצגת ע"י עורך דין, לא בהליך הערעור ולא בפני בית משפט קמא, זכאית היתה על פי הדין, שבית המשפט לא יראה בתשובתה "הודאה", בטרם הבהיר עימה את תשובתה המדוייקת לאישום.

תשובת המערערת לבית המשפט "אין לי מה להגיד כי הנאשם 1 ישן במקום ולא אני", אין בה אפילו הודאה במשתמע או ברמז, בוודאי לא "הודאה" שמצדיקה הרשעה מכוחה.

"הודאה" צריך שתהיה ברורה, חד משמעית ומתייחסת לכל עובדה ברחל בתך הקטנה. אין צורך להכביר מילים על כך, שאף אמירה מפי "הנאשמים", שניהם יחדיו, כי הם מודים כי ניתן לנו צו כמצויין בכתב האישום, אינה תשובה מפיה של המערערת.