פסק-דין בתיק עפא 80107/03

א.         בשנת 1998 התגורר המערער ברחוב בן יהודה 97, בקומה ג', בתל אביב (להלן: הדירה).  בכתב אישום שהוגש נגדו בבית המשפט לענינים מקומיים בתל אביב יפו נטען, כי המערער ביצע עבודות בניה ללא היתר, שהביאו לכך כי הדירה חולקה לשתי יחידות דיור נפרדות.

המערער הואשם בעבירה על-פי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967.

המערער הודה בבית המשפט בעובדות כתב האישום, אך טען כי העובדות המפורטות בו אינן מגלות אשמה. לטענתו אין מדובר בחלוקה לשתי יחידות דיור נפרדות, אלא בחלוקת הדירה לשני אגפים, חלוקה המהווה שינוי פנימי בלבד, הפטור מחובת היתר לפי סעיף 145(א)(2) לחוק. 

לאחר שהודה המערער בבית משפט קמא בעובדות, טען כי אין להשיב לאשמה, משום שכתב האישום איננו מגלה אשמה.  בית משפט קמא דחה טענה זו.

כפועל יוצא מכך נשמעה פרשת ההגנה, ובסיומה הורשע המערער.

בגזר הדין הוטל על המערער קנס בסך 5,000 ש"ח, וכן ציווה בית משפט קמא על הנאשם " להרוס את כל אותם אלמנטים אשר בשלהם הדירה נחשבת לדירה שחולקה לשתי יחידות דיור..." (עמ' 3 לגזר הדין מיום 11/2/2003).

על פסק הדין מונחים בפנינו שני ערעורים: ערעורו של המערער על ההרשעה ועל גזר הדין, וערעורה של המאשימה על גזר הדין וליתר דיוק: רק על רכיב צו ההריסה. בהודעת הערעור של המדינה נטען, כי צו ההריסה "מעומעם למדי". בית המשפט לא פירט מה הם אותם אלמנטים אליהם התייחס בצו.  לטענה זו מסכים גם בא-כח המערער.

ב.         ממצאי בית משפט קמא, בקליפת האגוז, הם:

1. על פי התרשים נראה כי " הנאשם חילק את הדירה לשתי יחידות תואמות, עד שהן נראות כתאומות ממש". על פניו " חלוקה כזאת אינה אופיינית לחלוקה אגפית". החלוקה, אליבא דבית משפט קמא, מתיישבת יותר עם טענתה של התביעה, להפיכת יחידת הדיור האחת לשתי יחידות דיור;
2. בעקבות פסקי דין שניתנו בערכאת הערעור באשר להגדרתה של יחידת דיור: מגוון הפונקציות ביחידת דיור יכול להיות בסיסי ביותר, ודי בכך שמתקן מסוים יכול לשמש לכמה תכליות על מנת שהיחידה תשמש כיחידת דיור;
3. גם סימנים נוספים עליהם הצביע בא כח המערער, כגון: העדר מונים נפרדים למים וחשמל, וקיומה של כניסה אחת בלבד לדירה, על שתי יחידותיה (או אגפיה), וכן העדר רישום נפרד בלשכת רישום המקרקעין לכל אחת מהיחידות, אינו מונע הגדרתה של דירה כיחידת דיור נפרדת;
4. המערער לא הביא עדות מסייעת לכך שבדירה, מאז שהושכרה על-ידו, מתגוררת משפחה אחת בלבד;
5. הסבירות בתיק זה היא כי אכן מדובר בחלוקה לשתי דירות, וזאת בשל הפרופורציות בין חלקי הדירה השונים, והעובדה שנעשה שיפוץ מסיבי למרות שהמערער ואשתו התגוררו בדירה ארבעה חודשים בלבד;
6. אין גם מקום לטענת זוטי דברים, ואף לא להגנה מן הצדק, בהתחשב בנסיבות שהוכחו.

ג.         נראה לנו כי יש ממש בערעורו של המערער.

טרחה כבוד השופטת קמא וציינה מדוע רכיב זה או אחר אינו יכול לשלול את המסקנה כי מדובר בשתי יחידות דיור נפרדות. כך לגבי העדר כיור (עמ' 2 להכ"ד), כך לגבי העדר מונים (עמ' 3 להכ"ד), ועוד.

אולם, עד שאנו מגיעים לבחון את השאלה האם העדרו של רכיב זה או אחר מצביע על כך שאין מדובר ב"דירה" כמשמעותה בסעיף 445(א) לחוק, היינו: "יחידה שלמה ונפרדת למגורים", מן הדין לבדוק מה מאשש את טענת התביעה כי מדובר בשתי יחידות שלמות ונפרדות.

לא נראה לנו כי ה"יש" די בו במקרה זה כדי להוות תשתית מספקת לקביעה כי מדובר בשתי דירות שלמות ונפרדות.

ד.         הגורמים עליהם הצביע בית משפט קמא מצויים בתחום ההשערה או הסברה, ובאלה - אין כדי לבסס ממצא עובדתי ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.