פסק-דין בתיק עפא 80002/06

1.      ערעור המדינה על גזר דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים ת"א-יפו (כב' השופט ב. קהלת), שניתן בת.פ. בר"מ 039059/04, וכן ב- 176 תיקים נוספים, אשר צורפו לפי סעיף 39(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977, לגזר דין מאוחד, לאחר שהורשעו בכולם, על פי הודאתם.

אותם תיקים הינם דו"חות, מסוג  ברירת משפט שנרשמו על ידי פקחי

עיריית ת"א-יפו, כנגד עובדי המשיבה 2 ונגדה בעסקיה השונים בעיר, עסקים

של מרכולים, פיצוציות וקיוסקים. הדו"חות נרשמו במחצית השניה של שנת

2004 תחילת שנת 2005, ובהם 140 דו"חות לפי סעיף 2(א) לחוק עזר לת"א-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות), התש"מ - 1980, כלומר פתיחת חנות ביום שבת או במועדי ישראל, 27 דו"חות בעבירות של פתיחת חנות, או בית קפה בשעות אסורות על פי סעיף 3 לחוק עזר לת"א-יפו (פתיחתן וסגירתן של חניות, הת"מ-1980) ויתרתן על סעיף 39(א)1 לחוק עזר לת"א-יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"מ-1980.

2.      ביהמ"ש קמא גזר דינם של המשיבים ביום 14.11.05 כדלקמן: "לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשמים בכל תיק קנס בשיעור הקנס המקורי באותו תיק.

הקנסות ישולמו ביחד ולחוד על ידי הנאשמים, כלומר, ישולמו פעם אחת ולא באופן כפול."

סכום הקנס לעבירה על חוק העזר, בעניין פתיחת עסק בשבת, 660 ש"ח ובעבירות האחרות בסכומים קטנים יותר, סה"כ הקנס שהוטל על המשיבים, למעלה מ- 100,000 ש"ח.

הדו"חות נרשמו כאמור נגד משיבה 2 ועובדיה השכירים, אך על פי בקשת המשיבים, הוסבו הדו"חות והוגשו לבית המשפט גם כנגד משיב 1 כשהוא ממנהליה של משיבה 2, ואילו העובדים השכירים נמחקו מהם.

3.      ערעורה של המדינה הינו על שני פגמים עקרוניים שנפלו לדעתה, בגזה"ד של ביהמ"ש קמא:

האחד, העובדה שביהמ"ש קמא, הסתפק בכך, שחייב את המשיבים בעבור כל דו"ח, בסכום הברירה שנקבע כקנס ולא הוסיף מעבר לכך.

השני, בקובעו כי תשלום הקנס יעשה בתשלומים, 25 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.1.06.

בעשותו את השניים, כך לדעת המערערת, לא הטיל ביהמ"ש קמא עונש מרתיע, החוטאים יצאו נשכרים, התעלם ממספר הדו"חות הרב, מכך שהמשיבים לא חסכו זמנו של ביהמ"ש והצדדים.

ביהמ"ש קמא בגוזרו הדין, התעלם מהוראות סעיף 254 לפקודת העיריות הקובע כקנס מקסימלי, למי שעובר על הוראת חוק עזר - 3,300 ש"ח.

כך לא נתן ביהמ"ש קמא, משקל מספיק להרשעות הקודמות בעבירות זהות, של המשיבים.

המערערת סבורה, כך טוענת היא בערעורה, שיש בגזה"ד של ביהמ"ש קמא, מדיניות של "... ללכת לקראת נאשמים ולהקל בעונשם ככל הניתן", ולכן " מעדיפים נאשמים רבים לזכות ברווח זמן לא מבוטל עת הם בוחרים לצבור דו"חות רבים, לא לשלמם במועד ...".

4.      ב"כ המשיבים סבורה, כי גזה"ד של ביהמ"ש קמא, ראוי הוא ואין לשנותו, הן באשר לגובה הקנסות והן באשר לחלוקה לתשלומים.

לדבריה, הפניה לביהמ"ש ואי תשלום הקנס, לפי ברירת המשפט, נבעה מהצורך להסב הדו"חות מעובדי החברה, לנאשמים "הנכונים" מבחינה מהותית (להבדיל מפורמאלית משפטית).

מאחר ורק עובר להגשת הדו"חות שונתה ה"שיטה" הנהוגה בעיריית תל-אביב יפו, והחלה הגשת דו"חות בדרך של "ברירת משפט", במקום "ברירת קנס", לא ניתן היה מעשית להסב הדו"חות, אלא רק על ידי פניה לביהמ"ש.